לעינת יש ויזה בתוקף. מניאקית. שלי הסתיימה ב-2008 ולאופיר ולעומר אין.
מסלול העינויים להשגת ויזה אמריקאית לא היה מבייש את מחזור תרצ"ח בשב"כ.
זה מתחיל בתמונה הנדרשת. כמובן לפי ספציפיקציות מוגדרות. (ראש זקוף, אוזניים גלויות, בלי חיוך, בלי בכי) לך תסביר את זה לעומר בן החודש. המשימה דרשה הרמתו ביידיים אל מול הרקע הנדרש - עם מוצץ (שלא יבכה) ואז, בתזמון מושלם צריך לשלוף את המוצץ מהפה ובה בעת - לצלם. קשה.
אח"כ מילוי טפסי הויזה דרך אתר האינטרנט האמריקאי. נוחות ההפעלה מתאימה למדינות מהם מגיעים מסתננים לא רצויים לאמריקה. האתר נופל כל הזמן, אין שמירה אוטומטית, מליארד שאלות שזקן בן 40+ כמוני לא ממש זוכר (מתי בדיוק התחלתי את שירותי הצבאי?). עכשיו לחזור על הפעולה בטפסים של אופיר ושל עומר (מתי בדיוק עומר התחיל את שירותו הצבאי?) מזל שעינת עשתה את זה - לקח לה בערך 24 שעות (בהפסקות שבהן היא נזרקה מן המערכת) כי בעל הפרעת קשב וריכוז כמוני לא היה מתגבר על המשימה. הבנו, תוך כדי מילוי הטפסים, שלמעשה התהליך מתוחכם מכפי שחשבנו ונועד למעשה לבחון את נחישותך להיכנס לארה"ב ולוודא שיש לך יכולות ומזג מתאים להתמודדות עם בירוקראטיה נוקשה וחסרת הגיון שבה תיתקל בהיותך בארץ המובטחת עצמה.
ואגב ארץ זבת חלב ודבש, תהליך קבלת הויזה מזרים הרבה דבש לכיסי הממשל: 22$ כדי לקבל קוד המאפשר לקבוע ראיון. יום רביעי 12:30. מזהירים שאחרי שמתקבלים בכניסה צריך לחכות שעה עד לראיון. לא נורא. בבנק הדואר משאירים 3X140$.
עכשיו אני נרתם לגיוס מסמכים להוכחת אי-רצוני להגר לארה"ב: מכתב מאמיר קולבן המעיד על כך שאני ממנכ"ל את קולבן דאנס, מכתב מעירית תל אביב על כך שאני המנהל האומנותי של פסטיבל הג'אז - גם בפסטיבל הקרוב, מכתב ממנהל גן הילדים של אופיר המאשר שאופיר נרשמה לגן וקבלה על הזמנת הקרוון בסיאטל. בדיעבד, הכל מיותר - על כך בהמשך.
ב-12:15 מתייצב בכניסה לקונסוליה. לפני 30 איש בערך. שעתיים (!!) אח"כ אני בתוך הקונסוליה בלי טלפון ואייפוד אותם נדרשתי להפקיד.
עוד 45 ש"ח לשליח שיחזיר את הפספורטים (כמה עולות הויזות בחשבון הכללי? איבדתי את הספירה...)
חדר ההמתנה הוא ירושלמי טיפוסי: 50% פלסטינים, 25% חרדים, 25% חילונים.
לא נערכתי עם חומר קריאה. הסתמכתי על האייפוד המוחרם. חומרי הקריאה היחידים בחדר הם שלטים המודיעים על שמות ארגוני טרור. אני משנן את ראשי התיבות של כולם.
טביעות אצבעות דיגיטליות וסופכלסוף מגיע לראיון:
"איפה אתה עובד?", "מה עושים בקולבן דאנס?", "איפה אתם מופיעים?", "היית פעם בסיאטל?", "אוקיי, קיבלת ויזה". רגע..רגע.. יש לי מכתבים והוכחות... "לא צריך"
"רגע, יש לך את הפספורט של אשתך? לא, למה? לא ביקשתם... "צריך בשביל שנראה שהיא מסכימה לתת ויזות לילדים" רגע... אז עכשיו אני צריך להמתין עוד פעם שעות בתור "לא. תעביר את זה לקבלה בכניסה ונצרף הכל,. sababa
15:30 - כמעט 4 שעות אחרי שהגעתי - אני בחוץ. בלי ויזות עדיין.
נרגע בהליכה לשוק שליד ובתוך שער שכם. מבקר בכותל הקטן ומשוחח עם השומר הדרוזי. 15 ש"ח שווארמה חמצמצה. 2.5 ש"ח טילון בויא דולורוזה
מסלול העינויים להשגת ויזה אמריקאית לא היה מבייש את מחזור תרצ"ח בשב"כ.
זה מתחיל בתמונה הנדרשת. כמובן לפי ספציפיקציות מוגדרות. (ראש זקוף, אוזניים גלויות, בלי חיוך, בלי בכי) לך תסביר את זה לעומר בן החודש. המשימה דרשה הרמתו ביידיים אל מול הרקע הנדרש - עם מוצץ (שלא יבכה) ואז, בתזמון מושלם צריך לשלוף את המוצץ מהפה ובה בעת - לצלם. קשה.
אח"כ מילוי טפסי הויזה דרך אתר האינטרנט האמריקאי. נוחות ההפעלה מתאימה למדינות מהם מגיעים מסתננים לא רצויים לאמריקה. האתר נופל כל הזמן, אין שמירה אוטומטית, מליארד שאלות שזקן בן 40+ כמוני לא ממש זוכר (מתי בדיוק התחלתי את שירותי הצבאי?). עכשיו לחזור על הפעולה בטפסים של אופיר ושל עומר (מתי בדיוק עומר התחיל את שירותו הצבאי?) מזל שעינת עשתה את זה - לקח לה בערך 24 שעות (בהפסקות שבהן היא נזרקה מן המערכת) כי בעל הפרעת קשב וריכוז כמוני לא היה מתגבר על המשימה. הבנו, תוך כדי מילוי הטפסים, שלמעשה התהליך מתוחכם מכפי שחשבנו ונועד למעשה לבחון את נחישותך להיכנס לארה"ב ולוודא שיש לך יכולות ומזג מתאים להתמודדות עם בירוקראטיה נוקשה וחסרת הגיון שבה תיתקל בהיותך בארץ המובטחת עצמה.
ואגב ארץ זבת חלב ודבש, תהליך קבלת הויזה מזרים הרבה דבש לכיסי הממשל: 22$ כדי לקבל קוד המאפשר לקבוע ראיון. יום רביעי 12:30. מזהירים שאחרי שמתקבלים בכניסה צריך לחכות שעה עד לראיון. לא נורא. בבנק הדואר משאירים 3X140$.
עכשיו אני נרתם לגיוס מסמכים להוכחת אי-רצוני להגר לארה"ב: מכתב מאמיר קולבן המעיד על כך שאני ממנכ"ל את קולבן דאנס, מכתב מעירית תל אביב על כך שאני המנהל האומנותי של פסטיבל הג'אז - גם בפסטיבל הקרוב, מכתב ממנהל גן הילדים של אופיר המאשר שאופיר נרשמה לגן וקבלה על הזמנת הקרוון בסיאטל. בדיעבד, הכל מיותר - על כך בהמשך.
ב-12:15 מתייצב בכניסה לקונסוליה. לפני 30 איש בערך. שעתיים (!!) אח"כ אני בתוך הקונסוליה בלי טלפון ואייפוד אותם נדרשתי להפקיד.
עוד 45 ש"ח לשליח שיחזיר את הפספורטים (כמה עולות הויזות בחשבון הכללי? איבדתי את הספירה...)
חדר ההמתנה הוא ירושלמי טיפוסי: 50% פלסטינים, 25% חרדים, 25% חילונים.
לא נערכתי עם חומר קריאה. הסתמכתי על האייפוד המוחרם. חומרי הקריאה היחידים בחדר הם שלטים המודיעים על שמות ארגוני טרור. אני משנן את ראשי התיבות של כולם.
טביעות אצבעות דיגיטליות וסופכלסוף מגיע לראיון:
"איפה אתה עובד?", "מה עושים בקולבן דאנס?", "איפה אתם מופיעים?", "היית פעם בסיאטל?", "אוקיי, קיבלת ויזה". רגע..רגע.. יש לי מכתבים והוכחות... "לא צריך"
"רגע, יש לך את הפספורט של אשתך? לא, למה? לא ביקשתם... "צריך בשביל שנראה שהיא מסכימה לתת ויזות לילדים" רגע... אז עכשיו אני צריך להמתין עוד פעם שעות בתור "לא. תעביר את זה לקבלה בכניסה ונצרף הכל,. sababa
15:30 - כמעט 4 שעות אחרי שהגעתי - אני בחוץ. בלי ויזות עדיין.
נרגע בהליכה לשוק שליד ובתוך שער שכם. מבקר בכותל הקטן ומשוחח עם השומר הדרוזי. 15 ש"ח שווארמה חמצמצה. 2.5 ש"ח טילון בויא דולורוזה
