In this post we shall tell the tale of Jasper national park. We spent about three days there. First we took the sky tram to the top of
בג'ספר הצפונית יש תחושה אמיתית של Frontier Land – עיירת גבול רחוקה וקצת שכוחת אל. דומה מעט לזו שחווינו בעיירות שכוחות האל שבאלסקה. בבאנף יש תחושה אירופאית-אלגנטית ובג'ספר יש תחושה חלוצית-מחוספסת. אם באנף מעוררת תחושה של סיידר אלכוהולי חם אל מול האח המבוערת, ג'ספר זה ערק איילות.
עוד בטרם נכנסנו בשערי העיירה, החלטנו לאור מזג האויר הסימפטי, לעלות ברכבל לתצפית מהר Whistlers. המטרה האמיתית הייתה לספק אטרקציה לאופיר, אבל המראה שנגלה לנו מלמעלה היה פשוט מהמם: שלושה רכסי הרים שמתחילים (או מסתיימים) סמוך לעיירה ג'אספר, למטה רואים את כל העמק של העיירה שמתפצל לשלושה עמקים בין רכסי ההרים השונים, ובהם המון המון אגמים בגווני כחול שונים: כחול, טורקיז, תכלת עז וכו'. תחושה משכרת של להיות על גג העולם. ממש מקום למדיטציה, וזה מה שניסינו לעשות – כל אחד בדרכו: עינת הסתכלה על הנוף והניקה את עומר, אופיר חיפשה פיסות שלג והסתכנה בנפילה כל הזמן וברק צילם (צילומי פנורמה מובטחים כשנשוב). עומר קיטר קצת בדרך למעלה ברכבל, וחשבנו שכואבות לו האוזניים מהלחץ, אבל הוא נרדם זמן קצר אחרי שעלינו והתעורר קצת לפני הירידה לבקש קצת חלב.
מהתחנה העליונה של הרכבת נמשך מסלול של עוד כקילומטר וחצי עד לפסגת ההר ממש. אנחנו, מונהגים ע"י עקרונות הבריאות הנוקשים שלנו, הסתפקנו כמובן בהליכה קצרה של עוד כמה מאות מטרים מהרכבל ובשוקולד בלגי. הבטחנו לאופיר שליד פיסת השלג הראשונה שנמצא על ההר יהיה שוקולד, ואופיר חיפשה מהיכן יצוץ שם שוקולד, אולי הוא גדל שם על הסלעים, הרהרה בקול.
ושם, בנוף הקדומים רב ההוד וההדר, במקום בו כל אחד משתתק לנוכח יפי הבריאה וחושב על משמעות החיים, אמרה אופיר בעודה לועסת את השוקולד המובטח: "אתם יודעים, שוקולד עושה עצירות. סבתא ציפי אמרה לי." ואח"כ עוד הוסיפה ואמרה: "עכשיו יהיה לי קקי חום בצבע שוקולד." וחזרה ללעוס את השוקולד בנחת. מעורר השראה.
הנוף היה באמת מרהיב ומעורר השראה, ההרים מלאי עוצמה, ויותר אגמים מכפי שניתן לספור. אבל למרות הויסטה וכמובן למרות התובנות מעוררות ההשראה של אופיר, חזרנו בצער לרכבל וירדנו למטה, לעוד לילה בקמפינג בסיסי שאין מה לכתוב עליו, פרט לעובדה המשמחת שנמצא לנו מקום בו, שכן התברר שבהיותו הזול שבין הקמפינגים באזור הוא היה כמעט מלא לגמרי כשהגענו בשעה 18:00.
למחרת נסענו לאגם Maligne היפהפה. בדרך עברנו באגם Medicine שנקרא כך בגלל שהמים בו נעלמים לקראת סוף הקיץ, והאינדיאנים המקומיים סברו שיש בו רוחות ויש לו כוחות מיוחדים. מסתבר שהמים באגם ניגרים לתוך מערכת נהרות תת קרקעית. כאשר יש זרימה חזקה של מים אחרי הפשרת השלגים וכמות המים הנכנסת גדולה מהכמות הנבלעת לבטן האדמה - המים מציפים את האגם, וכאשר כבר אין כל כך הרבה מים בסוף הקיץ, האגם כאילו נעלם. המים אגב בוקעים שוב מעל לפני הקרקע 17 ק"מ משם ומצטרפים לאחד הנהרות. תופעה מרתקת.
ערכנו פיקניק לצד אגם מאליין ודי מהר הותקפנו על ידי עדות ברחשים/יתושים המוניות שמרחפים דרך קבע מעל הצמחיה שליד האגם. מזל שהיו משבי רוח כל כמה דקות, שתודות להם נעלמו הלהקות לכמה דקות. אבל כאמור, הם חזרו ובכוחות מחודשים כשהאויר עמד. את זה לא רואים בתמונות, או באף גלויה מהוקצעת מהרוקיז. בעצם זה הזמן לגלות לכל קוראי הבלוג החושבים שהחיים בטיולים דומים לגלויות הנוף: בניו זילנד הותקפנו מספר פעמים ע"י זבובוני חול צמאי דם, ובמדבר הזבובים הטורדניים לא מפסיקים לזמזם סביבך ולו לרגע אחד. ביער גשם אוסטרלי במיוחד הותקפנו ע"י עלוקות צמאות דם ומספרים שהיתושים של אלסקה והרוקיז הקנדיים הם בעצם פייפרים (למזלנו לא פגשנו בם גם באלסקה וגם ברוקיז בשל התקופה בה טיילנו). את זה לא סיפרו לכם הא?? בשביל מידע חשוב ורב ערך זה יש אותנו. ברק נזכר באימרה של המאורים בניו זילנד לפיה היתושים וזבובי החול נועדו להזכיר לאדם שלא ללכת בטל ולעצור לבהות בנופים המשכרים של ההרים יותר מדי. אכן, מילים כדורבנות.
אז באמת לא הלכנו בטל. חוץ מלאכול. אופיר זרקה למים ענפי עץ ואז צעדה באומץ לתוך המים (סנדלים, מכנסיים והכל) כדי לחלץ את הענף המסכן. וחוזר חלילה.
באותו ערב החלטנו ללכת לקמפינג היקר יותר המצוי ליד ג'אספר, ולהנות מחשמל, ולבשל ארוחה טובה. ויתרנו על מסעדה, אף שהיה זה יום שישי, כי לא היה טעם לשלם לקמפינג כזה ואז להעדר כל הערב. במקום הראשון שניסינו כבר לא היו מקומות. גם המקום השני פרסם על השלט שלו שאין לו כבר מקום אנחנו בחוצפה שאלנו אם נוכל בכל זאת למלא שם מים ואז עידכנה השומרת החביבה שעדיין יש שני מקומות פנויים ל RV עם חשמל, אבל מדובר בחניה במגרש חניה. לא היה איכפת לנו. לינה בחורשה מלאת סנאים יש לנו כל שאר ימות השבוע. הפעם באנו לנצל את מקורות האנרגיה של קנדה. ההחלטה התבררה כמוצדקת לגמרי כי היה יום חמים ביותר ובזמן הבישול ברק הפעיל את המזגן אפילו! ברק בישל ארוחה מעולה של פרגיות וכולנו נהנינו , טוב, חוץ מעומר.
את הקמפינג המחושמל הזה ניצלנו עד למקסימום. יצאנו ממנו בשעה מאוחרת יחסית בבוקר ונכנסנו סוף-כל-סוף לג'ספר העיר. נסענו ל-Bear Paw Bakery, מאפייה וקונדיטוריה ששמה יצא למרחוק. מדובר במקום יאפי לחלוטין בסגנון עדות צפון-מערב ארה"ב וקליפורניה: קפה אורגני, חלב סויה, כוסות קפה מחומרים ממוחזרים וכו'. הבנתם את הרעיון.
חוצמזה, הם מכינים עוגות ומאפינים מצוינים ואנו כמובן נאלצנו לטעום כמה מיצירות אלה. רק כדי שנוכל לדווח לכם כאן בבלוג, כמובן. לטעמנו, שום בידוק בג'ספר לא שלם בלי איזה עוגת קינמון וקפה ב Bear Paw. את המשך היום ניצלנו לסידורי-אינטרנט שונים, כי הרי לא בכל יום אנו מגיעים למקום עם ויי-פיי חופשי המאפשר קריאה ומשלוח אימיילים שונים.
אחה"צ יצאנו לחפש את ה-Big Horn Sheep – כבשי ההרים הידועים של האזור, אשר לרוב נמצאים בראשי ההרים במרחק ניכר מבני אדם. להפתעתנו גילינו אותם מלחכים שיחים סמוך לכביש וההוכחות המצולמות לפניכם. בסיור זה הגענו עד עיירת הכורים הנטושה פוקהונטס. אופיר התרגשה מאוד לראות את המקום בו גרה הנסיכה האינדיאנית פוקהונטס, אותה היא מכירה מסרט דיסני (העלמנו ממנה את הפרט הטריוויאלי כי העלילה של הסרט פוקהונטס מתרחשת בווירג'יניה ולא כאן – אבל רק לטובתה!) וכמובן דרשה (וקיבלה) לראות (שוב) את הסרט.
בסוף המסלול הזה התחלנו את מסענו חזרה דרומה בדרך הקרחונים המדהימה עליה סיפרנו בבלוג קודם. היינו באזור ג'ספר רק מספר ימים, אבל באותם הימים המועטים, הדרך השתנתה לנו – צבעי שלכת צהובים ואדומים צבעו את הטונדרות, שלג כיסה את ראשי ההרים, ואף אנחנו התעוררנו לבוקר של שלג בקמפינג באמצע הדרך בין ג'ספר לבאנף. את הדרך חזור של דרך הקרחונים עשינו ב-5-6 בספטמבר.
מבאנף התחלנו להדרים לכיוון שמורות הטבע התאומות Waterton Lakes הקנדית ו-Glacier National Park האמריקאית – אבל על כך נעדכן בפוסט הבא.
גמר חתימה טובה!
