‏הצגת רשומות עם תוויות איכס...תיירים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איכס...תיירים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

ילוסטון: נמאס כבר מהקרשים המטומטמים האלה!

20-22 בספטמבר

בלילה, יממה פלוס אחרי היום הנורא שלנו עם אופיר, דיברנו עם אופיר על ההתנהגות שלה. אופיר טענה בין היתר שזה לא פייר שאנחנו מחליטים מה עושים כל הזמן והיא אף פעם לא. היא הציעה שהיא תחליט מה עושים יום אחד בשבוע. מה יכולנו לעשות עם ניהול מו"מ כ"כ רציונלי שבא מילדה בת ארבע וחצי? (האם גנים של עו"דים עוברים בתורשה?) הסכמנו.

למחרת, נסענו, לפי בחירתה של הילדה/פרקליטה, אל מחוץ לשמורה – לעיירה הקטנה ווסט ילוסטון הנמצאת (אם לא הבנתם לפי השם) בשער המערבי של ילוסטון. אופיר בחרה לנסוע ולראות מרכז דובי גריזלי וזאבים. הדובים נאספו למקום אחרי שסולקו מהטבע – אם בגלל שהם עצמם תקפו בני אדם כדי לקבל מזון או שאימם נהרגה כשהם עדין גורים. הזאבים נולדו במקום שמגדל זאבים לרביה (למה? לא הצלחנו לגלות) ואם לא היו לוקחים אותם למרכז הזה היו מרדימם אותם. בקיצור – מקום חיובי ביותר.

בדרך לשם, עוד בשטח השמורה, קרו שני אירועים מרגשים בו זמנית:

פקק תנועה בדרך סימן לנו כי חיות נמצאות בקרבת מקום (פקק מסוג זה מכונה בשמורות Wildlife Jam...) ואכן, לצד הדרך על שפת נהר, נתקלנו בלהקת אלקים משתזפת. כולם, כולל זכר עם קרניים ענקיות שחלק מהמבקרים הנלהבים התקרבו אליו הרבה יותר מדי. אבל שם לא הייתה רינג'רית לומר להם לזוז...

במקביל התרחש האירוע המרגש השני – במקום בו נעצרנו לראות אלקים הייתה קליטה! וכך יכולנו לקיים שיחות עם משפחותינו אחרי ימים לא מעטים נטולי קשר משפחתי.

בווסט ילוסטון עינת ואופיר הלכו למרכז דובי הגריזלי, ואני חיפשתי (ואף מצאתי) ויי-פיי וכך יכולתי לשלוח ולקבל מיילים.

מרכז הגריזלים היה נחמד ביותר לפי עדות הבנות. מכל התצוגות המאלפות שם, עינת סיפרה שהבינה עד כמה חשוב לא להאכיל את הדובים כי אם דוב מתרגל לראות בבני אדם מקור מזון הוא ימשיך לבוא ולחפש אוכן ובמוקם או במאוחר הוא יהפך למטרד. גם אם הוא לא יתקוף בני אדם, בסופו של דבר תהיה היתקלות כלשהי שבגללה או שיהרגו אותו או שיסלקו אותו מהטבע – למקומות כמו המרכז הזה.

לסיום היום של אופיר, אופיר בחרה לארוחת ערב לאכול פיצה. הפיצה הייתה מעולה לחלוטין. אם זה היה תלוי באופיר – היינו עוד מקנחים במחזמר שהיה בעיירה, אך במקום זאת חזרנו לחניון מדיסון. בדרך חזרה, בדמדומים שלאחר השקיעה, המון אלקים וצבאים באחו הגדול הזכירו לנו כי שבנו לילוסטון עטירת חיות הבר.

בוקר המחרת נפתח בדרך הטובה ביותר מבחינתנו: אופיר הפנתה את תשומת ליבנו לנקבת אלק גדולה שטופפה לה בניחותא ליד קרווננו. מאוחר יותר, כשיצאנו לדרכנו היומית והפעם לכיוון המיצג המפורסם ביותר בילוסטון - הגייזר "אולד פיית'פול", המתין לנו בפתח הקמפינג העדר כולו, כולל הגבר שבחבורה - אלק גדול, מקורנן ביותר ועצבני ביותר ממספר תיירים דבילים שהחליטו שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להתקרב לאלק יתר על המידה.

אחרי שצילמנו את הגבר-גבר, המתנו בצד בסבלנות מתוך תקווה להוכיח את תורת היחסות של דרווין – שרק החזקים והחכמים שורדים. במילים אחרות – שאפתי לצלם את ההתקפה הצפויה של האלק העצבן על התיירים הדבילים. ההתקפה לא הגיעה. חבל. אולי בכ"ז גבי אביטל צדק במשהו...

עוד בטרם הגענו ל"זקן הנאמן" תחושה מוזרה החלה מקננת בי: הדרך הפכה לדו-מסלולית והפניה לכיוון הגייזר הייתה דרך מחלף (אחזור עבור הקורא האיטי: מחלף וכביש דו מסלולי בלב שמורת טבע!) שני דברים טובים אני יכול לומר על אזור האולד פיית'פול: יש שם מרכז מבקרים חדש, מרתק ומעולה ויש שם קליטה סלולרית, מה שיאפשר לנו לדבר עם משפחת קשר היושבת בסוכתה.

חוצמזה – אופיר תמצתה את התחושה שלי כשצעדנו לכיוון האולד פיית'פול על ה-Boardwalk (מדרכות העץ): "נמאס לי מללכת על הקרשים המטומטמים האלה!" גם לנו. הכל היה מאכזב ומעצבן: מגרשי חנייה עצומים, ריבואות תייריים מהסוג היפאני, מדרכות סלולות ו-Boardwalks המקיפים את האולד פיית'פול, טריבונות בהם התיירים ממתינים להתפרצות הגייזר המפורסם וכמובן – ההתפרצות המתוזמנת של הגייזר, כמו היה מעשה ידי אדם. כל אלה יוצרים תחושה סינתטית לחלוטין. תירבות היתר שנעשה כאן לטבע הפך את הטבע למלאכותי. באזור הזה האדם – התייר על צרכיו ונוחותו, הוא במרכז – לא הטבע. הטבע כאן הפך לתפאורה לצרכי האדם.

ולא סתם "צרכי האדם" – הכל כאן מכוון לצרכי התייר היפאני-סטייל – זה שמגיע לילוסטון ליומיים באוטובוס תיירים גדול וצריך להספיק לסמן וי בצ'קליסט של האטרקציות שיש לילוסטון להציע בזמן הקצרצר הזה ומתוזמן על הדקה: תצפית אחת לקניון במרחק צעידה סלולה של דקה וחצי מהחנייה – צ'ק, גייזר אחד מתפרץ בדיוק בזמן כדי שנספיק להגיע לחנות המזכרות – צ'ק. התייר היפאני סטייל לא יכול להרשות לעצמו שהגייזר לא יתפרץ בזמן או ללכת חצי שעה בדרך סלולה למחצה כדי ליהנות מנקודת תצפית מרהיבה, ואפילו לא יכול להרשות לעצמו מזג אויר גרוע ליום אחד – הרי יש תכנית טיול שצריך לקיים. די ברור למשל שאם יום אחד האולד פיית'פול לא יתפרץ מסיבה טבעית כלשהי, השמורה תתבע בתביעה ייצוגית על אי קיום הסכם, על הפסדים כלכליים לחברות התיירות ועל עוגמת נפש לתיירים.

החוויה הגדולה בטבע היא בסופו של עניין לא הנופים כשלעצמם. העניין המהותי בחוויית הטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי. לא משנה כמה מתכוננים לפני ביקור בשמורה – קוראים ספרים, מתבוננים בתמונות וכו' - החוויה בטבע משתנה עם שינוי באור, שינוי במזג האויר, מציאת זוית מבט/צילום השונה מעשרות התמונות שראית על השמורה. חווית גילוי פתאומי ולא צפוי של דב ואפילו צבי או אלק בעיקול הדרך, מעצימה את חוויית הטבע והיא זו שתיחרט בזכרון.

אז נכון שמגיע גם לתיירי היפאני-סטייל גם ליהנות בדרכם משמורות הטבע. לכן נכון יהיה לאפשר גם מסלולים סלולים בני דקה ממגרש החנייה לנקודות תצפית או לשים כסאות ליד האולד פיית'פול. אבל בילוסטון הגדילו עשות והפכו את רוב השמורה המטויילת לכזו המיועדת לתיירי היפאני-סטייל: קשה להינות מעוצמת הטבע של האולד-פיית'פול כשכולו עטור שלמת בטון ומלט. קשה להתרשם וליהנות מהקניון המדהים של הילוסטון אם האופציה היחידה העומדת לפני התייר היא לחבור לריבוא התיירים מנקודות תצפית בודדות – אין מסלולים קצרים יחסית או אזורים מעט פחות מתועשים המאפשרים את חוויית הנוף והטבע בלי ים האדם מתקתק המצלמות.

תחושת המקדולנדס, ושבירת האיזון בין האדם לטבע הזו שליוותה אותי בילוסטון והגיעה לשיאה באולד פיית'פול היא שגרמה לכתיבת הפוסט הקודם על האולד פיית'פול (ולמי שתהה – מדובר בסאטירה וגם בניסיון ליצור תיאוריית קונספירציה)

למחרת, אחרי קפיצה נוספת לאולד פיית'פול, עזבנו את ילוסטון והדרמנו לכיוון שמורת Grand Teton. אקורד הסיום בילוסטון היה מרגש במיוחד: אחרי שישה ימים בילוסטון בהם רק שמענו על הגריזלים – סוף סוף ראינו אחד. הוא הלך לו במהירות בצד המרוחק של נחל קטן לצד הדרך כאילו הוא מאחר לפגישה חשובה. הוא היה גדול, שרירי וחום. גריזלי. מכוניות שעצרו אחרינו כבר לא זכו לראותו. כבר אמרתי – העניין בטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי.

החווייה הזו הכניסה מידתיות לרגשותי המעורבים ביחסי לילוסטון. אחרי שבעת ימי שהותנו בשמורה הענקית הזו: מחד גיסא, בחלקים משמעותיים של ילוסטון נשבר האיזון בין הטבע לבין צרכי תייר-האינסטנט שבא לביקור חטוף בשמורה, עד כדי הפיכת הטבע למעין תפאורה מעוצבת למשעי לתייר. לא שונה מהותית מהגנים המטופחים שמוצאים בארמונות צרפת נניח. מאידך גיסא, ילוסטון כה עשירה בחיות בר מכל הסוגים שאוהבי טבע וחיות ממש חייבים להגיע לכאן ולשהות ולטייל בשמורה מספיק זמן כדי לחוות את ההתרגשות שבמפגש עם חיות הבר.

















יום שישי, 10 בספטמבר 2010

הדרך ארוכה היא ורבה, רבה (ואיזה כיף שהיא כזו ארוכה...) - Icefields Parkway

31 באוגוסט – 2 בספטמבר (וגם הדרך חזרה ב-5-6 בספטמבר)

For the English readers::Our way up north to Jasper through the fabulous Icefield Parkway including stops at the Athabasca Glacier, Athabasca Falls, and most importantly - our first Bear (very) close encounter!

בבוקרו של היום התחלנו לנסוע צפונה לכיוון Jasper בדרך המפורסמת שנקראת כביש הקרחונים – Icefields Parkway מכיוון שהיא עוברת ליד המון קרחונים ברכס הרוקיז – חלקם הגדול זורמים משדה הקרח הענקי קולומביה. טוב, אז הדרך אכן הייתה מדהימה!

ההרים המרשימים של אזור באנף שהתמרו במרחק מה מהכבישים התקרבו יותר ויותר לכביש והביטו בנו מלמעלה למטה, משוננים וסלעיים, תנוחות מאיימות ו/או רבות הוד. הנוף כולו הפך פראי ובראשיתי יותר ויותר כולל קרחונים רבים ניגרים מראשי ההרים לוואדיות הסמוכים, שבעצמם גולפו ע"י קרחונים עמיתים, וחלקם גולשים עד לכביש ממש. האיפור שהנוסף הזה קיבל בימים האחרונים – השלג שירד – ייפה את המראה כולו והאדיר את עוצמתו.

כל זה נכון, ויפה, ופיוטי וכו' וכו', אבל ראינו דב! דב אמיתי!! והיינו (אופיר וברק) בערך מטר ממנו!!!

אז בואו נשים דברים בפרופורציה ראויה ונפתח מחדש את הפוסט:



ראינו דוב! דוב אמיתי! ממש לידינו! הוא עבר ליד הקרוואן ממש וברק ואופיר ראו לו את הלבן שבעינים (עינת ועומר היו מעבר לכביש מנסים לצלם במרחק הבטוח שהריינג'רים הרשו). דובבבבבב!!! והוא טייל לו באזור כביש הקרחונים – כביש יפהפה ובלה בלה בלה.

זה היה דוב שחור, ששוטט ליד הכביש ואכל דומדמניות או אוכמניות – ובקיצור כל פרי קיצי שהצליח למצוא. "קוראים לו מספר 9" אמר הריינג'ר שליווה את הדוב וניסה לווסת את תנועת האנשים הרבים שירדו מהמכוניות הרבות שנעצרו ליד הדוב. אצלי בראש ישר כמובן החל להתנגן Revolution 9 של הביטלס ("נאמבר ניין"). "הוא לא כל כך גדול" המשיך הריינג'ר, "אולי 160 ק"ג והוא הולך בצד הדרך מדי יום כבר כמה ימים ומחפש מזון". לנו לא היה אכפת שהימצאות הדוב שם אינה חדשה מרעישה. בשבילנו הוא היה אטרקציה מספר אחת. בילינו במעקב אחרי הדוב שעה ארוכה, מצלמים אותו מכל הזויות ומכל המרחקים – ככל שהרשו לנו הריינג'רים. מעולם לא ראינו דוב כל כך מקרוב וכל כך הרבה זמן, ואנחנו הרי די למודי טיולים באזורים שורצי דובים (אלסקה). בקיצור, מהחומר שצילמנו אפשר לעשות סרט נשיונל ג'אוגרפיק שלם ("הרגלי האכילה של הדוב השחור המצוי"). אפשר היה גם לצלם סרט תיעודי נוסף על האנשים שעצרו כדי לצפות בדוב: פיקאפ טראקים, תיירים מהסוג היפאני, הלס אנג'לס על אופנועי הארלי דייוידסון בתלבושות אופייניות ובשפמים אופייניים (גם לנשים) וכו'. הדוב לא ממש שם על כל הקהל שהתכנס, התלבש, התאפר, שכר בייביסיטר והגיע להופעה. הוא המשיך ללכת לצד הכביש ולאכול ולעיתים קרובות עשה מעשה מיילס דייויס חסר התחשבות והפנה לקהל מעריציו את אחוריו. כל השחורים אותו הדבר.

בשלב מסויים אופיר ואני חזרנו לקרוואן, כי לאופיר הספיקו הקור והדוב. אבל אז הדוב המשיך ללכת ועבר ממש ליד ליד הקרוואן, כאשר אני יושב על מדרגות הקרוואן, כמעט מתחכך בפודל המגודל ואופיר מציצה בחשש מאחורי. לי זו הייתה התרגשות גדולה ולאופיר - פחד די גדול. אבל היא התגברה. אח"כ ישבנו כולנו בקרוואן, צופים בדוב ממשיך ללקט פירות ממש לידינו במשך דקות ארוכות.

אחרי ההתרגשות הגדולה של הדוב המשכנו לנסוע בדרך הקרחונים, התפעלנו מהנוף, שהיה מרשים לחלוטין למרות העננות, ולקראת ערב חנינו בקמפינג Wilcox אשר ממש ליד קרחון האטבסקה (Athabaska) עליו תכננו לעלות למחרת בבוקר. מזג האויר שהיה גשום בתחילת היום התבהר ולפני אורחת הערב אופיר גילתה שדה פטריות שסיפק לה תעסוקה ועניין במשך זמן רב (הקימה חוות פרטיות, יצרה כלים להפוך פטריה שמישהו תלש והפכה ועוד).








































למחרת בבוקר גילינו להפתעתנו שיורד עלינו שלג! השלג המשיך לרדת עד השעה 11:00 והיה כמובן קר מאוד ומעונן ביותר. לא ראו את ההרים מסביב אלא רק את רגליהם שממש סמוכות לכביש. החלטנו להעביר את הזמן במרכז המבקרים הגדול שליד הקרחון עד שיתבהר. מרכז המבקרים שם היה שילוב בין תחנת רכבת ומוזיאון הטבע בירושלים. הוא משלב מרכז מידע, טרמינל לאוטובוסים היוצאים לקרחון ובקומתו התחתונה תצוגות שהיו פעם אינטראקטיביות ומאחר והן לא מתוחזקות – הפסיקו ברובן לפעול. אבל אופיר בדמיונה כי רב, נהנתה מאוד להשלים את האינטראקטיביות החסרה ולהפעיל את הקולות של כל החיות – שכן פעלו.

ואכן, כמו שציפינו (הקנדים אומרים על מזג האויר בהרים: "מזה"א לא מוצא חן בעיניך. חכה שניה!"), בשעות הצהריים השמש יצאה, מסך העננים התפרק לגורמים ואנו מיהרנו להזמין לנו כרטיסים לאוטובוס מיוחד העולה על הקרחון ממש. מדובר באוטובוס בעל גלגלים אימתניים וגם במגנט אדיר לתיירות היפאנית-סטייל (אם נגלה את צדדינו הגזעניים) או תיירוּת כחולת השער, עם מקלות הליכה וזונדות (אם רוצים להיות Ageists). אבל שיבה זרקה כבר מזמן בשערו של ברק ועינת צובעת וגם תמיד יש את התירוץ הקבוע – עומר ואופיר - אז כנראה שבלי לשים לב כבר נכנסנו בשערי חוג התיירים שנואי נפשנו. איכס.

אחרי טיפוס על המורנה הצידית של הקרחון, ירדנו (בתוך האוטובוס כמובן) עם האוטובוס ירידה אימתנית (שיפוע של יותר מ-30 מעלות) עד לקרחון ואח"כ נסענו על הקרח כ- 5 דקות עד למרכז והחלק העמוק ביותר של הקרחון. שם, הסביר המדריך, הסיכוי לבקיעים בקרח נמוך ביותר. ולכן שם שיחררו אותנו לחופשי להלך לנו על הקרח שהיה מכוסה שכבת שלג דקה מהבוקר. "מזלכם שבאתם עכשיו" ציין המדריך – "הקבוצות של הבוקר לא יכלו לראות בכלל את ההרים מסביבי או אפילו את קצה הקרחון במעלה ההר." הוא לא הבין שזה ממש לא מזל אלא תכנון מדוייק של תיירים יפאניים עם דרכונים ישראלים המנסים לחקות את ימי שחרותם כטיילים עזי מבע ומרובעי לסת.

אנחנו התגברנו על התחושה של הטיול המאורגן הגריאטרי ו"זרמנו" עם העניין, כך שבאמת הטיול בקרחון מלהיב. אנחנו צילמנו ואופיר קיפצצה מתלולית קרח אחת למישנה למשמע הקריאה העינתית "אופיר אל תקפצי בלי שאני נותנת לך יד שלי" ולקול תקתוק המצלמה שלי. היה כיף ושונה ומרענן, אבל בהחלט פחות חוויתי מטיפוס על הקרחון עם נעלי קרח ומקלות כפי שעשינו בניו זילנד בקרחון פוקס. טוב, יש עוד לאופיר למה לצפות.





























































































משם המשכנו צפונה, שוב מתפעמים מהצוקים הזקופים, עמקי הנהרות רחבי הידיים ושמש אחר הצהרים ששיוותה להכל מראה קסום ודרמטי. אין ספק שהמקום הזה הישרה עלינו אוירה חגיגית ומיוחדת. לנו בקמפינג בסיסי ליד הכביש ולמחרת, מזג האויר נראה נחמד, מעונן חלקית כזה, ומהרנו לבקר במפלי האטבסקה – שם הנהר (שהתחיל בקרחון שלנו, זוכרים) שבנתיים נהיה רחב ובעל שפע מים, נדחק בקניון צר ויוצר מפל מרהיב וקניון חצוב בסלעים. שוב כר נרחב לקפיצות של אופיר ולהמון צילומים שלנו.

בצהריים הגענו כבר ל Jasper ולטיולינו באיזור ג'ספר מגיע פוסט נפרד.

שלושת הימים בדרך הקרחונים מאגם לואיס לג'ספר היו מהימים הכי מדהימים מבחינת נופים שחווינו במהלך כל טיולינו הרבים בעולם (אבל אנו מזהירים מראש שהתמונות לא מצליחות להעביר את המראות והחויה). שמחנו שהתכנון המחודש שלנו כשעלינו לכיוון הרי הרוקיז, "אילץ" אותנו לנסוע בדרך זו, שאורכה כ-300 ק"מ, הלוך וגם חזור (במקום כיוון אחד). הנופים מרחיבי הלב בדרך חזרה היו דומים אך גם שונים. בשבוע בערך שעבר מאז נסענו באותה הדרך בכיוון הלוך, הטונדרה הגבוהה האדימה בצבעי סתו והשלג שהמשיך לרדת כיסה חלקים גדולים יותר מההרים האימתניים. היה יפה ושונה ומומלץ ביותר.









יום שבת, 4 בספטמבר 2010

הרי הרוקיז - חלק שני

אגמים (28.8 היום השני בבאנף)

קמנו בבוקר לשמיים כחולים ולשמש. לפיכך החלטנו לנסוע לשני האגמים המפורסמים של שמורת באנף – Lake Louise ו-Moraine Lake. הראשון נקרא ע"ש נסיכה בריטית השני – על שם הר הסחף האבנים Moraine ("מורנה") שהקרחון שהפשיר הותיר אחריו. כדי שלאופיר יהיה מעניין, סיפרנו לה סיפור על נסיכה אינדיאנית בשם מוריין:

פעם אחת, לפני שנים רבות, חי מסביב לאגם שבט אינדיאני לשבט הייתה נסיכה ושמה מוריין. מוריין לא גרה עם בני שבטה, אלא בראש אחד מהצוקים שעוטפים את האגם שהאינדיאנים קראו להם "שיני הדרקון" (כשתראו את התמונות תבינו). מוריין גרה בשיני הדרקון כי תפקידה היה להסתכל לאופק ולראות מה מזג האויר המתקרב ואז לספר לבני שבטה. יום אחד ראתה מוריין סערה ענקית מתקרבת במהירות. היא ידעה שהיא חייבת להזהיר במהירות את בני שבטה אבל איש לא שמע לקריאותיה. לכן החליטה לעשות דבר שאיש לא העז עד כה - לגלוש ב"לשון הדרקון" הלבנה והארוכה (קרחון הגולש לכיוון האגם. גם את זה תבינו כשתראו את התמונות). וכך עשתה – מוריין קפצה על לשון הדרקון הלבנה והחליקה עליה עד שצללה לאגם. אז היא שחתה לחוף והזהירה את בני שבטה מפני הסערה המתקרבת. לאות תודה על מעשה הגבורה של הנסיכה שהצילה את השבט, החליטו בני השבט לקרוא לאגם אליו גלשה מוריין על שמה.

נחמד לא? גם אופיר חשבה כך.

הדרך לאגמים הייתה מקסימה. שוב ושוב נגלו לעיננו המראות מעוררי היראה ורבי הרושם של הרי הרוקי האימתניים. מעטה השלג הדק שנח עליהם מאפיזודת השלגים הקצרה הוסיף להם יפעה.

אופיר בדרך ראתה – כרגיל – סרט או מחזמר כלשהו בלאפטופ. אנחנו האזנו לעירית לינור ולקובי אריאלי מפטפטים ב"המילה האחרונה". החנייה באגם הייתה מלאה עד גדותיה וסימנה לנו שגם אחרים חשבו שיהיה נחמד להגיע למקום הפופולרי הזה ביום שבת ובמזג אויר טוב. מי היה מאמין.

אגם מוריין התגלה כמקום יפהפה. אופיר ניצלה אותו כדי להשליך לתוכן אבנים (מישהו יכול להסביר לי את הקסם הלאו-בר-כיבוש שיש לרובנו להשליך אבנים למים?). אכלנו את ארוחת הצהריים על חוף האגם, צילמנו – כשעדות זבובי-היפנים לא הפריעו לצילום, האכלנו סנאים וחזרנו לקרוואן בדרכנו ללייק לואיז.

מגרש החנייה של הנסיכה האנגליה היה עמוס הרבה אף יותר מקולגתה האינדיאנית. ואכן – האגם – היפה כשלעצמו – התגלה כאטרקציה תיירותית עם עדות-עדות של תיירים מהסוג של האוטובוסים המאורגנים, המצלמות וה"יש לכם חצי שעה במקום ואנחנו ממהרים לאטרקציה הבאה". אכן, תמונות קשות.

לאמריקאים ולקנדים יש תכונה אחת תמוהה ולא סימפטית – בכל פנינת נוף מקסימה הם ממהרים ומעמידים לודג'. ההגדרה המילונית של לודג' היא, כידוע:"מלון הבנוי ארכיטקטונית בלי קשר לטבע מסביבו, נראה כמו נזם מפלסטיק זהוב באף חזיר ומיועד לעשירים בלי שום חוש אסתטיקה ואיכפתיות לסביבה".

בכל מקרה, גם בלייק לואיז העמידו מין פיאסקו ארכיטקטוני כזה המכער את המקום היפה הזה. התלבטנו אם מוצדק לשכור סירה לשוט עם אופיר ("מה עושים כאן?" – "משעמם לי") אבל פחד המים של ברק בתוספת נוכחתו של עומר היוו תירוץ מספק למצפונינו כדי לא לעשות זאת. עוד קצת משחקי תופסת ומחבואים עם הילדה (היא מתחבאת ואנחנו צריכים להעמיד פנים שלא מוצאים אותה. אח"כ מתחלפים. אנחנו מתחבאים והיא מעמידה פנים שהיא לא מוצאת אותנו. מרתק, אני יודע) - ברחנו משם.

חנינו בקמפינג נחמד בלב יער המנוהל, כמו כל הקמפינגים בשמורת הטבע ע"י Parks Canada. החבר'ה גובים מחירים שערורייתיים לחלוטין על קמפינגים בסיסיים, אבל אנחנו סולחים להם כי הם בסה"כ קנדיים. ארוחת ערב של תפו"א מטוגנים ונקניקיות איכותיות – ונסתיים עוד יום מהנה.