הדרך ארוכה היא ורבה, רבה (ואיזה כיף שהיא כזו ארוכה...) - Icefields Parkway

31 באוגוסט – 2 בספטמבר (וגם הדרך חזרה ב-5-6 בספטמבר)

For the English readers::Our way up north to Jasper through the fabulous Icefield Parkway including stops at the Athabasca Glacier, Athabasca Falls, and most importantly - our first Bear (very) close encounter!

בבוקרו של היום התחלנו לנסוע צפונה לכיוון Jasper בדרך המפורסמת שנקראת כביש הקרחונים – Icefields Parkway מכיוון שהיא עוברת ליד המון קרחונים ברכס הרוקיז – חלקם הגדול זורמים משדה הקרח הענקי קולומביה. טוב, אז הדרך אכן הייתה מדהימה!

ההרים המרשימים של אזור באנף שהתמרו במרחק מה מהכבישים התקרבו יותר ויותר לכביש והביטו בנו מלמעלה למטה, משוננים וסלעיים, תנוחות מאיימות ו/או רבות הוד. הנוף כולו הפך פראי ובראשיתי יותר ויותר כולל קרחונים רבים ניגרים מראשי ההרים לוואדיות הסמוכים, שבעצמם גולפו ע"י קרחונים עמיתים, וחלקם גולשים עד לכביש ממש. האיפור שהנוסף הזה קיבל בימים האחרונים – השלג שירד – ייפה את המראה כולו והאדיר את עוצמתו.

כל זה נכון, ויפה, ופיוטי וכו' וכו', אבל ראינו דב! דב אמיתי!! והיינו (אופיר וברק) בערך מטר ממנו!!!

אז בואו נשים דברים בפרופורציה ראויה ונפתח מחדש את הפוסט:

ראינו דוב! דוב אמיתי! ממש לידינו! הוא עבר ליד הקרוואן ממש וברק ואופיר ראו לו את הלבן שבעינים (עינת ועומר היו מעבר לכביש מנסים לצלם במרחק הבטוח שהריינג'רים הרשו). דובבבבבב!!! והוא טייל לו באזור כביש הקרחונים – כביש יפהפה ובלה בלה בלה.

זה היה דוב שחור, ששוטט ליד הכביש ואכל דומדמניות או אוכמניות – ובקיצור כל פרי קיצי שהצליח למצוא. "קוראים לו מספר 9" אמר הריינג'ר שליווה את הדוב וניסה לווסת את תנועת האנשים הרבים שירדו מהמכוניות הרבות שנעצרו ליד הדוב. אצלי בראש ישר כמובן החל להתנגן Revolution 9 של הביטלס ("נאמבר ניין"). "הוא לא כל כך גדול" המשיך הריינג'ר, "אולי 160 ק"ג והוא הולך בצד הדרך מדי יום כבר כמה ימים ומחפש מזון". לנו לא היה אכפת שהימצאות הדוב שם אינה חדשה מרעישה. בשבילנו הוא היה אטרקציה מספר אחת. בילינו במעקב אחרי הדוב שעה ארוכה, מצלמים אותו מכל הזויות ומכל המרחקים – ככל שהרשו לנו הריינג'רים. מעולם לא ראינו דוב כל כך מקרוב וכל כך הרבה זמן, ואנחנו הרי די למודי טיולים באזורים שורצי דובים (אלסקה). בקיצור, מהחומר שצילמנו אפשר לעשות סרט נשיונל ג'אוגרפיק שלם ("הרגלי האכילה של הדוב השחור המצוי"). אפשר היה גם לצלם סרט תיעודי נוסף על האנשים שעצרו כדי לצפות בדוב: פיקאפ טראקים, תיירים מהסוג היפאני, הלס אנג'לס על אופנועי הארלי דייוידסון בתלבושות אופייניות ובשפמים אופייניים (גם לנשים) וכו'. הדוב לא ממש שם על כל הקהל שהתכנס, התלבש, התאפר, שכר בייביסיטר והגיע להופעה. הוא המשיך ללכת לצד הכביש ולאכול ולעיתים קרובות עשה מעשה מיילס דייויס חסר התחשבות והפנה לקהל מעריציו את אחוריו. כל השחורים אותו הדבר.

בשלב מסויים אופיר ואני חזרנו לקרוואן, כי לאופיר הספיקו הקור והדוב. אבל אז הדוב המשיך ללכת ועבר ממש ליד ליד הקרוואן, כאשר אני יושב על מדרגות הקרוואן, כמעט מתחכך בפודל המגודל ואופיר מציצה בחשש מאחורי. לי זו הייתה התרגשות גדולה ולאופיר - פחד די גדול. אבל היא התגברה. אח"כ ישבנו כולנו בקרוואן, צופים בדוב ממשיך ללקט פירות ממש לידינו במשך דקות ארוכות.

אחרי ההתרגשות הגדולה של הדוב המשכנו לנסוע בדרך הקרחונים, התפעלנו מהנוף, שהיה מרשים לחלוטין למרות העננות, ולקראת ערב חנינו בקמפינג Wilcox אשר ממש ליד קרחון האטבסקה (Athabaska) עליו תכננו לעלות למחרת בבוקר. מזג האויר שהיה גשום בתחילת היום התבהר ולפני אורחת הערב אופיר גילתה שדה פטריות שסיפק לה תעסוקה ועניין במשך זמן רב (הקימה חוות פרטיות, יצרה כלים להפוך פטריה שמישהו תלש והפכה ועוד).

למחרת בבוקר גילינו להפתעתנו שיורד עלינו שלג! השלג המשיך לרדת עד השעה 11:00 והיה כמובן קר מאוד ומעונן ביותר. לא ראו את ההרים מסביב אלא רק את רגליהם שממש סמוכות לכביש. החלטנו להעביר את הזמן במרכז המבקרים הגדול שליד הקרחון עד שיתבהר. מרכז המבקרים שם היה שילוב בין תחנת רכבת ומוזיאון הטבע בירושלים. הוא משלב מרכז מידע, טרמינל לאוטובוסים היוצאים לקרחון ובקומתו התחתונה תצוגות שהיו פעם אינטראקטיביות ומאחר והן לא מתוחזקות – הפסיקו ברובן לפעול. אבל אופיר בדמיונה כי רב, נהנתה מאוד להשלים את האינטראקטיביות החסרה ולהפעיל את הקולות של כל החיות – שכן פעלו.

ואכן, כמו שציפינו (הקנדים אומרים על מזג האויר בהרים: "מזה"א לא מוצא חן בעיניך. חכה שניה!"), בשעות הצהריים השמש יצאה, מסך העננים התפרק לגורמים ואנו מיהרנו להזמין לנו כרטיסים לאוטובוס מיוחד העולה על הקרחון ממש. מדובר באוטובוס בעל גלגלים אימתניים וגם במגנט אדיר לתיירות היפאנית-סטייל (אם נגלה את צדדינו הגזעניים) או תיירוּת כחולת השער, עם מקלות הליכה וזונדות (אם רוצים להיות Ageists). אבל שיבה זרקה כבר מזמן בשערו של ברק ועינת צובעת וגם תמיד יש את התירוץ הקבוע – עומר ואופיר - אז כנראה שבלי לשים לב כבר נכנסנו בשערי חוג התיירים שנואי נפשנו. איכס.

אחרי טיפוס על המורנה הצידית של הקרחון, ירדנו (בתוך האוטובוס כמובן) עם האוטובוס ירידה אימתנית (שיפוע של יותר מ-30 מעלות) עד לקרחון ואח"כ נסענו על הקרח כ- 5 דקות עד למרכז והחלק העמוק ביותר של הקרחון. שם, הסביר המדריך, הסיכוי לבקיעים בקרח נמוך ביותר. ולכן שם שיחררו אותנו לחופשי להלך לנו על הקרח שהיה מכוסה שכבת שלג דקה מהבוקר. "מזלכם שבאתם עכשיו" ציין המדריך – "הקבוצות של הבוקר לא יכלו לראות בכלל את ההרים מסביבי או אפילו את קצה הקרחון במעלה ההר." הוא לא הבין שזה ממש לא מזל אלא תכנון מדוייק של תיירים יפאניים עם דרכונים ישראלים המנסים לחקות את ימי שחרותם כטיילים עזי מבע ומרובעי לסת.

אנחנו התגברנו על התחושה של הטיול המאורגן הגריאטרי ו"זרמנו" עם העניין, כך שבאמת הטיול בקרחון מלהיב. אנחנו צילמנו ואופיר קיפצצה מתלולית קרח אחת למישנה למשמע הקריאה העינתית "אופיר אל תקפצי בלי שאני נותנת לך יד שלי" ולקול תקתוק המצלמה שלי. היה כיף ושונה ומרענן, אבל בהחלט פחות חוויתי מטיפוס על הקרחון עם נעלי קרח ומקלות כפי שעשינו בניו זילנד בקרחון פוקס. טוב, יש עוד לאופיר למה לצפות.

משם המשכנו צפונה, שוב מתפעמים מהצוקים הזקופים, עמקי הנהרות רחבי הידיים ושמש אחר הצהרים ששיוותה להכל מראה קסום ודרמטי. אין ספק שהמקום הזה הישרה עלינו אוירה חגיגית ומיוחדת. לנו בקמפינג בסיסי ליד הכביש ולמחרת, מזג האויר נראה נחמד, מעונן חלקית כזה, ומהרנו לבקר במפלי האטבסקה – שם הנהר (שהתחיל בקרחון שלנו, זוכרים) שבנתיים נהיה רחב ובעל שפע מים, נדחק בקניון צר ויוצר מפל מרהיב וקניון חצוב בסלעים. שוב כר נרחב לקפיצות של אופיר ולהמון צילומים שלנו.

בצהריים הגענו כבר ל Jasper ולטיולינו באיזור ג'ספר מגיע פוסט נפרד.

שלושת הימים בדרך הקרחונים מאגם לואיס לג'ספר היו מהימים הכי מדהימים מבחינת נופים שחווינו במהלך כל טיולינו הרבים בעולם (אבל אנו מזהירים מראש שהתמונות לא מצליחות להעביר את המראות והחויה). שמחנו שהתכנון המחודש שלנו כשעלינו לכיוון הרי הרוקיז, "אילץ" אותנו לנסוע בדרך זו, שאורכה כ-300 ק"מ, הלוך וגם חזור (במקום כיוון אחד). הנופים מרחיבי הלב בדרך חזרה היו דומים אך גם שונים. בשבוע בערך שעבר מאז נסענו באותה הדרך בכיוון הלוך, הטונדרה הגבוהה האדימה בצבעי סתו והשלג שהמשיך לרדת כיסה חלקים גדולים יותר מההרים האימתניים. היה יפה ושונה ומומלץ ביותר.