יום שישי, 15 באוקטובר 2010

ילוסטון: נמאס כבר מהקרשים המטומטמים האלה!

20-22 בספטמבר

בלילה, יממה פלוס אחרי היום הנורא שלנו עם אופיר, דיברנו עם אופיר על ההתנהגות שלה. אופיר טענה בין היתר שזה לא פייר שאנחנו מחליטים מה עושים כל הזמן והיא אף פעם לא. היא הציעה שהיא תחליט מה עושים יום אחד בשבוע. מה יכולנו לעשות עם ניהול מו"מ כ"כ רציונלי שבא מילדה בת ארבע וחצי? (האם גנים של עו"דים עוברים בתורשה?) הסכמנו.

למחרת, נסענו, לפי בחירתה של הילדה/פרקליטה, אל מחוץ לשמורה – לעיירה הקטנה ווסט ילוסטון הנמצאת (אם לא הבנתם לפי השם) בשער המערבי של ילוסטון. אופיר בחרה לנסוע ולראות מרכז דובי גריזלי וזאבים. הדובים נאספו למקום אחרי שסולקו מהטבע – אם בגלל שהם עצמם תקפו בני אדם כדי לקבל מזון או שאימם נהרגה כשהם עדין גורים. הזאבים נולדו במקום שמגדל זאבים לרביה (למה? לא הצלחנו לגלות) ואם לא היו לוקחים אותם למרכז הזה היו מרדימם אותם. בקיצור – מקום חיובי ביותר.

בדרך לשם, עוד בשטח השמורה, קרו שני אירועים מרגשים בו זמנית:

פקק תנועה בדרך סימן לנו כי חיות נמצאות בקרבת מקום (פקק מסוג זה מכונה בשמורות Wildlife Jam...) ואכן, לצד הדרך על שפת נהר, נתקלנו בלהקת אלקים משתזפת. כולם, כולל זכר עם קרניים ענקיות שחלק מהמבקרים הנלהבים התקרבו אליו הרבה יותר מדי. אבל שם לא הייתה רינג'רית לומר להם לזוז...

במקביל התרחש האירוע המרגש השני – במקום בו נעצרנו לראות אלקים הייתה קליטה! וכך יכולנו לקיים שיחות עם משפחותינו אחרי ימים לא מעטים נטולי קשר משפחתי.

בווסט ילוסטון עינת ואופיר הלכו למרכז דובי הגריזלי, ואני חיפשתי (ואף מצאתי) ויי-פיי וכך יכולתי לשלוח ולקבל מיילים.

מרכז הגריזלים היה נחמד ביותר לפי עדות הבנות. מכל התצוגות המאלפות שם, עינת סיפרה שהבינה עד כמה חשוב לא להאכיל את הדובים כי אם דוב מתרגל לראות בבני אדם מקור מזון הוא ימשיך לבוא ולחפש אוכן ובמוקם או במאוחר הוא יהפך למטרד. גם אם הוא לא יתקוף בני אדם, בסופו של דבר תהיה היתקלות כלשהי שבגללה או שיהרגו אותו או שיסלקו אותו מהטבע – למקומות כמו המרכז הזה.

לסיום היום של אופיר, אופיר בחרה לארוחת ערב לאכול פיצה. הפיצה הייתה מעולה לחלוטין. אם זה היה תלוי באופיר – היינו עוד מקנחים במחזמר שהיה בעיירה, אך במקום זאת חזרנו לחניון מדיסון. בדרך חזרה, בדמדומים שלאחר השקיעה, המון אלקים וצבאים באחו הגדול הזכירו לנו כי שבנו לילוסטון עטירת חיות הבר.

בוקר המחרת נפתח בדרך הטובה ביותר מבחינתנו: אופיר הפנתה את תשומת ליבנו לנקבת אלק גדולה שטופפה לה בניחותא ליד קרווננו. מאוחר יותר, כשיצאנו לדרכנו היומית והפעם לכיוון המיצג המפורסם ביותר בילוסטון - הגייזר "אולד פיית'פול", המתין לנו בפתח הקמפינג העדר כולו, כולל הגבר שבחבורה - אלק גדול, מקורנן ביותר ועצבני ביותר ממספר תיירים דבילים שהחליטו שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להתקרב לאלק יתר על המידה.

אחרי שצילמנו את הגבר-גבר, המתנו בצד בסבלנות מתוך תקווה להוכיח את תורת היחסות של דרווין – שרק החזקים והחכמים שורדים. במילים אחרות – שאפתי לצלם את ההתקפה הצפויה של האלק העצבן על התיירים הדבילים. ההתקפה לא הגיעה. חבל. אולי בכ"ז גבי אביטל צדק במשהו...

עוד בטרם הגענו ל"זקן הנאמן" תחושה מוזרה החלה מקננת בי: הדרך הפכה לדו-מסלולית והפניה לכיוון הגייזר הייתה דרך מחלף (אחזור עבור הקורא האיטי: מחלף וכביש דו מסלולי בלב שמורת טבע!) שני דברים טובים אני יכול לומר על אזור האולד פיית'פול: יש שם מרכז מבקרים חדש, מרתק ומעולה ויש שם קליטה סלולרית, מה שיאפשר לנו לדבר עם משפחת קשר היושבת בסוכתה.

חוצמזה – אופיר תמצתה את התחושה שלי כשצעדנו לכיוון האולד פיית'פול על ה-Boardwalk (מדרכות העץ): "נמאס לי מללכת על הקרשים המטומטמים האלה!" גם לנו. הכל היה מאכזב ומעצבן: מגרשי חנייה עצומים, ריבואות תייריים מהסוג היפאני, מדרכות סלולות ו-Boardwalks המקיפים את האולד פיית'פול, טריבונות בהם התיירים ממתינים להתפרצות הגייזר המפורסם וכמובן – ההתפרצות המתוזמנת של הגייזר, כמו היה מעשה ידי אדם. כל אלה יוצרים תחושה סינתטית לחלוטין. תירבות היתר שנעשה כאן לטבע הפך את הטבע למלאכותי. באזור הזה האדם – התייר על צרכיו ונוחותו, הוא במרכז – לא הטבע. הטבע כאן הפך לתפאורה לצרכי האדם.

ולא סתם "צרכי האדם" – הכל כאן מכוון לצרכי התייר היפאני-סטייל – זה שמגיע לילוסטון ליומיים באוטובוס תיירים גדול וצריך להספיק לסמן וי בצ'קליסט של האטרקציות שיש לילוסטון להציע בזמן הקצרצר הזה ומתוזמן על הדקה: תצפית אחת לקניון במרחק צעידה סלולה של דקה וחצי מהחנייה – צ'ק, גייזר אחד מתפרץ בדיוק בזמן כדי שנספיק להגיע לחנות המזכרות – צ'ק. התייר היפאני סטייל לא יכול להרשות לעצמו שהגייזר לא יתפרץ בזמן או ללכת חצי שעה בדרך סלולה למחצה כדי ליהנות מנקודת תצפית מרהיבה, ואפילו לא יכול להרשות לעצמו מזג אויר גרוע ליום אחד – הרי יש תכנית טיול שצריך לקיים. די ברור למשל שאם יום אחד האולד פיית'פול לא יתפרץ מסיבה טבעית כלשהי, השמורה תתבע בתביעה ייצוגית על אי קיום הסכם, על הפסדים כלכליים לחברות התיירות ועל עוגמת נפש לתיירים.

החוויה הגדולה בטבע היא בסופו של עניין לא הנופים כשלעצמם. העניין המהותי בחוויית הטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי. לא משנה כמה מתכוננים לפני ביקור בשמורה – קוראים ספרים, מתבוננים בתמונות וכו' - החוויה בטבע משתנה עם שינוי באור, שינוי במזג האויר, מציאת זוית מבט/צילום השונה מעשרות התמונות שראית על השמורה. חווית גילוי פתאומי ולא צפוי של דב ואפילו צבי או אלק בעיקול הדרך, מעצימה את חוויית הטבע והיא זו שתיחרט בזכרון.

אז נכון שמגיע גם לתיירי היפאני-סטייל גם ליהנות בדרכם משמורות הטבע. לכן נכון יהיה לאפשר גם מסלולים סלולים בני דקה ממגרש החנייה לנקודות תצפית או לשים כסאות ליד האולד פיית'פול. אבל בילוסטון הגדילו עשות והפכו את רוב השמורה המטויילת לכזו המיועדת לתיירי היפאני-סטייל: קשה להינות מעוצמת הטבע של האולד-פיית'פול כשכולו עטור שלמת בטון ומלט. קשה להתרשם וליהנות מהקניון המדהים של הילוסטון אם האופציה היחידה העומדת לפני התייר היא לחבור לריבוא התיירים מנקודות תצפית בודדות – אין מסלולים קצרים יחסית או אזורים מעט פחות מתועשים המאפשרים את חוויית הנוף והטבע בלי ים האדם מתקתק המצלמות.

תחושת המקדולנדס, ושבירת האיזון בין האדם לטבע הזו שליוותה אותי בילוסטון והגיעה לשיאה באולד פיית'פול היא שגרמה לכתיבת הפוסט הקודם על האולד פיית'פול (ולמי שתהה – מדובר בסאטירה וגם בניסיון ליצור תיאוריית קונספירציה)

למחרת, אחרי קפיצה נוספת לאולד פיית'פול, עזבנו את ילוסטון והדרמנו לכיוון שמורת Grand Teton. אקורד הסיום בילוסטון היה מרגש במיוחד: אחרי שישה ימים בילוסטון בהם רק שמענו על הגריזלים – סוף סוף ראינו אחד. הוא הלך לו במהירות בצד המרוחק של נחל קטן לצד הדרך כאילו הוא מאחר לפגישה חשובה. הוא היה גדול, שרירי וחום. גריזלי. מכוניות שעצרו אחרינו כבר לא זכו לראותו. כבר אמרתי – העניין בטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי.

החווייה הזו הכניסה מידתיות לרגשותי המעורבים ביחסי לילוסטון. אחרי שבעת ימי שהותנו בשמורה הענקית הזו: מחד גיסא, בחלקים משמעותיים של ילוסטון נשבר האיזון בין הטבע לבין צרכי תייר-האינסטנט שבא לביקור חטוף בשמורה, עד כדי הפיכת הטבע למעין תפאורה מעוצבת למשעי לתייר. לא שונה מהותית מהגנים המטופחים שמוצאים בארמונות צרפת נניח. מאידך גיסא, ילוסטון כה עשירה בחיות בר מכל הסוגים שאוהבי טבע וחיות ממש חייבים להגיע לכאן ולשהות ולטייל בשמורה מספיק זמן כדי לחוות את ההתרגשות שבמפגש עם חיות הבר.

















יום רביעי, 13 באוקטובר 2010

ילוסטון - יום חינוך ארוך בקניון ותופת גהינום

18-19 בספטמבר

טוב, אז לברק נמאס לכתוב ועכשיו זו אני – עינת שכותבת. ממני אל תצפו לתובנות מעמיקות על החיים בכלל והמסע בפרט או לחידודי לשון ובכלל לכתיבה יצירתית ומרתקת. ממני תקבלו את העובדות היבשות, אבל תתנחמו בכך שבזכות זה תוכלו להנות סו"ס מהתמונות שלנו.

ביום השני בילוסטון תיכננו לבקר בקניון ילוסטון. זהו קניון שנחצב כמובן על ידי נהר הילסטון והוא עמוק למדי בחלקים מסויימים. בגלל הפעילות ההידרו תרמית באזור, ה- V שהנהר חצב בסלע התכסה בצבעים שונים בהתאם לפעילות התרמית והמינרלים שבקעו באותו מקום. וכך, הקניון מתהדר בגוונים רבים שנעים בין לבן-צהבהב, לצהוב ממש, אדום ורוד. בנוסף ישנם שני מפלים עצומים שזורמות בהם כמויות מים מרשימות, המקשטים את הקניון.

אבל עוד קודם שהגענו לקניון היינו צריכים לצאת מוקדם מוקדם (קשה ומסובך לנו וגרם להמון מתח) ולנסוע עד לקמפינג הנקרא נוריס, הסמוך לקניון הילוסטון, כדי לתפוס מקום ללילה הבא. כי ככה זה בסוף השבוע – יש למהר ולמצוא מקום כבר בבוקר. כך עשינו. אלא שבנוסף למתח הרגיל אופיר החלה להתנהג בצורה בלתי מקובלת, כולל צעקות עלינו ומכות לברק. לאור זאת החלטנו, לראשונה בטיול להעניש אותה עונש אמיתי – לא לראות סרטים כל היום. אופיר לא האמינה שאנחנו רציניים בנושא ובכתה בכי גדול כל החצי שעה הראשונה של הנסיעה, עד שנרדמה. אמנם בהמשך כבר הרשינו לה לראות סרט, אבל היא המשיכה להתנהג בצורה מזעזעת, לא הסכימה לצאת מהמכונית לטיולים הקצרצרים של צפיה בקניון, ולכן זכתה להשאר לבד בקרוואן בשעה שאנחנו הלכנו לצפות בקניון.בקיצור – יום חינוך ארוך – אבל בסופו היא החלה להתנהג בצורה נורמלית ובעיקר – מאז יש לנו איום בעונש שמאוד מרתיע אותה – עונש שלילת הסרטים בנסיעה.

חזרה לקניון ומראותיו – הוא היה יפה ומרשים. אך כל התיירים מתרכזים בצד הדרומי ובצד הצפוני של הקניון, בשני מסלולי נסיעה מהם מובילים מסלולי הליכה סלולים גם הם לנקודות צפיה שונות של הקניון. גם אנחנו כמובן נדחקנו עם המוני היפנים ועמך אמריקה לראות את המראות. מה לעשות, אנחנו לא המשוגעים שנרד לתוך הקניון ממש.

בין הסיור בגדה הדרומית לגדה הצפונית אני ואופיר הלכנו לבקר במרכז המקרים של האזור, בו למדנו על מקור הפעילות ההידרו-תרמית באזור, ה"נקודה החמה" ( hot spot) שמתחת לאדמת ילוסטון שהיא כיס מגמה שמשום מה מגיע קרוב יותר לפני כדור הארץ מבמקומות אחרים והוא שגורם לכל הפעילות ההידרותרמית במקום. אופיר נהנתה במיוחד מסרטי אסונות על הרי געש מתפרצים שרצו שם בלופ, וכן ללחוץ על מפת כדור הארץ ולהאיר את כל הרי הגעש בעולם ואת ההוט ספוט גם.

לנו כאמור בנוריס, קמפינג חמוד למדי בחורשת עצי מחט גבוהים. מסתבר ששם הייתה התקפה של גריזלי כחודש לפני כן, אך בלילות שאנו ישנו שם לא ראינו או שמענו ולו דובון אחד (ראינו ביזון שהתיישב באחו הסמוך וכמובן סנאים לרוב).

נוריס, אגב, נקרא על שם אחד נוריס, שהיה המפקח השני של פארק ילוסטון. הוא עשה כמה דברים למען הפארק, כמו תחילת סלילת הכבישים, וקצת פרסום של הפארק, אך עיקר מורשתו היא בקריאת חלקים נרחבים של הפארק על שמו. כך למשל הוא קרא לאזור התרמי הזה בשם נוריס, ואח"כ על שם האזור נקרא גם הקמפינג.

ואכן, ביום השלישי טיילנו בנוריס גייזר בייסין (Norris Geyser Basin).

באזור נוריס עשינו טיול מעגלי קצר – שחלקו היה שוב על קרשי עץ – בין כל מיני תצורות הידרו תרמיות מעלות אדים מסריחים (גופרית כמובן), מעיינות לוהטים שמהם בוקעים בנוסף למים החמים צבעים יפיפים. הצבעים נגרמים מבקטריות שונות החיות במיים הלוהטים. והיה מרתק למוד שבזכות המחקר על הבקטריות האלו פותחה שיטת ריבוי של גנים במעבדה מה שמאפשר בדיקות גנטית לעובר, זיהוי פלילי גנטי ועוד.

בעודנו מהלכים במסלול המעגלי, רוח חטפה את הכובע של עומר מעל ראשו והעיפה אותו מעבר למסלול ההליכה. בימים כתיקונם, או יותר נכון אם הייתי ללא אופיר, הייתי יורדת לשניה מהמסלול ולוקחת את הכובע, שבאדיבותו נשאר כמה שניות ליד המסלול. אולם אחרי שהדגשנו בפני אופיר מספר רב של פעמים שאסור לרדת ממסלול ההליכה באזורים ההידרו תרמים כי עלולים לדרוך על אזור דק וליפול לקלחת רותחת – לא יכולתי שלא לשמש דוגמא ומופת ולא לרדוף אחרי הכובע אל מעבר למסלול הקרשים. הכובע המשיך להתרחק במשב רוח הבא, וכבר היה באמת באמצע האור המבעבע כך שהיה אבוד באמת. זה המחיר שיש לשלם על חינוך הילדה לציית לכללי ההליכה באזורי גייזרים.(אופיר, אגב, התנהגה למופת ביום של אחרי היום המשברי וגם מצב רוחה היה מרוחם)

המשכנו לעוד אזור הידרותרמי שנקרא ביצירתיות פנכת הצייר ושם חזינו בברכות חמות בשלל צבעים, גייזרים של קיטור, גייזרים של מים, בוץ מבעבע – בקיצור - כל דרכי העינויים בגהינום.

בדרך עצרנו ליד עדר ענקי של ביזונים שהחל לחצות את הכביש. חלק מהביזונים היו עצבניים והתפתח קרב ענקים בין שניים מהם, לשימחת ליבו של ברק.




















ילוסטון - עמק הלאמאר Lamar Valley

17 בספטמבר

סליחה לכל קוראינו ומוקירינו על האיחור הבלתי סביר בפרסום פוסטים. אנו נשתדל להיות ממושמעים יותר מכאן ואילך - נרבה בתמונות ונמעט ככל הניתן במלל ובהגיגים תוצרת בית

בבוקר נכנסנו סופכלסוף לילוסטון מהכניסה האחורית. דבר ראשון שריינו לנו מקום בקמפינג הראשון שפגשנו, כי הזהירו אותנו ממחסור במקומות לקרוואנים באזור. ואכן, אנחנו תפסנו המקום האחרון בקמפינג השמור לקרוואנים – והשעה הייתה רק 10 בבוקר. זה היה קמפינג בסיסי ביותר בלי מים זורמים. את מי השתיה שואבים במשאבת יד השואבת מים מבאר עמוקה.

האזור בילוסטון אליו נכנסנו נקרא עמק "לאמאר" וחלק גדול ממבקרי ילוסטון כלל לא מבקרים בו, בגלל ריחוקו מהאטרקציות המרכזיות בשמורה. לנו סיפרו כי האזור רווי בחיות – ועבורנו זו כמובן האטרקציה בה"א הידיעה.

נסיעה קצרה בעמק הלאמאר וכבר ראינו ביזון לצד הדרך. מאוד התלהבנו למראה החיה הענקית, הפרוותית והטפשה למראה. עצרנו עצירה חצי חוקית לצד הדרך ואני רצתי אחריו – הביזון מתקדם באדישות – ואני אחריו - מצלם את האטרקציה החד פעמית ללא הפסקה. בינתיים אופיר החלה כדרכה לחקור. היא מצאה את עקבות הביזון מותווים על גלליו והתלהבותה לא ידעה שובע.

איזו התלהבות! ביזון! אמיתי!! ואנחנו צילמנו אותו!!! מקרוב!!!! בשעה שחלפה לה מאז ההתקלות ההסטורית עם הביזון כבר ראינו עשרות עד מאות ביזונים. מסתבר שבלאמאר יש אלפים כאלה. מעתה ואילך התקלות בביזון בודד בילוסטון הייתה מניבה העפת מבט מזלזל-משהו ותו לא. רק אירועים ביזוניים מסעירים יותר כגון חציית עדר שלם את הכביש לידנו, או קרבות בין ביזונים, גרמו לנו להיעצר ולטרוח להוציא את המצלמה מנדנה.

אבל ככה זה: ביזונים מתלהבים מביזונים.

חוץ מביזונים רואים בלאמאר מידי פעם עדרי צבאים ואנטילופות אמריקאיות בודדות.

נסענו לכל ארכו של עמק הלאמאר, שהזכיר לנו בצבעיו ובחמוקיו את המאסאי-מרה לכיוון Mammoth Hot Springs. זהו אזור פעיל הידרו-תרמי המגיר מבטן האדמה מעיינות חמים. החיבור בין המעיינות החמים והגופרתיים למינרלים באדמה יוצר נוף של טרסות צבעוניות (מצהוב דרך חום לאדום) ועוד כל מיני יצירות טבעיות הנראות לא-טבעיות. לפני כמה עשרות שנים כל הטרסות עוד היו פעילות, מהבילות וצבעוניות, אך היום רוב המעיינות החמים נסתתמו ורוב הטרסות התייבשו ונותרו דוממות, לבנות ויבשות. זו הייתה ההתקלות הראשונה של אופיר עם ה-Boardwalk מסלולי ההליכה מעץ שמותקנים מעל אזורים הידרו-תרמים פעילים והיא נהנתה מאוד לרוץ על הקרשים ולעצור מילימטרים משפתם לפני נפילה לאזורים הרותחים. במחשבה שניה, אולי יותר מהריצה על הקרשים, היא נהנתה להפחיד אותנו.

האמת היא כי יותר מטרסות גופריתיות, צורת הנוף השכיחה ביותר באזור מעיינות הממות' היא שלטים עליהם כתוב להזהר מהאלקים ולא להתקרב אליהם, כי הם מתקיפים אנשים שמתקרבים אליהם יתר על המידה. ואכן, אלקים גדולים ומקורננים רעו בשלווה יחסית ליד שלטי האזהרה. אנחנו כמובן התקרבנו אליהם יתר על המידה (אנחנו הרי לא סתם תיירים – אנחנו ישראלים!) והורחקנו בעדינות תקיפה ע"י הריינג'ית המתנדבת שכל תפקידה במשך 5 חודשי התנדבותה בפארק בשנה הוא לדאוג לכך שתיירים כמונו לא יתקרבו יתר על המידה לאלקים הגדולים.

את הערב (ערב יום כיפור) העברנו בנעימים בארוחת "על האש" ובהדלקת מדורה מעצים שאספנו שלושתנו במאמץ משותף. נרדמנו בציפיה לקראת הבאות בילוסטון.

















יום שני, 4 באוקטובר 2010

פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה (דרום) מזרחה - Beartooth Highway

16 בספטמבר

במשך יומיים חצינו את מדינת מונטנה מצפון (שמורת גליישר) לדרום. אחרי יומיים ארוכים הגענו אחר כבוד לכניסה הצפונית של ילוסטון. הגענו – והמשכנו מיד הלאה.

יעדנו היה העיירה Laurel הנמצאת צפונית מזרחית לילוסטון. הסיבה להתעלמות הגסה שלנו מילוסטון הייתה הדלת האחורית של השמורה - ה-Beartooth Highway.

מדובר בכביש המטפס ועולה גבוה-גבוה-גבוה למעבר הרים בהרי הרוקי ומשם יורד לכניסה הצפון-מזרחית של שמורת ילוסטון לעיירה בת 30 איש וכלב בערך המתנאה בשם היומרני עבודה Cooke City. .

אבל קודם כל – קדימה ל- Beartooth Highway. טיפסנו וטיפסנו בכביש בעל עיקולים הדוקים ופניות חדות, לאט לאט עלינו עד מעל קו העצים.

עוד לפני שיא הגובה עצרנו להתבונן באזור ממנו טיפסנו ועלינו: לפנינו נפרש עמק ענק בין הרים נישאים. העמק, שצורתו צורת ה-U, אות לכך שעוצב בידי קרחונים שנמסו לפני שנים רבות היה טעור עצי מחט. מראה מרהיב.

את אופיר הנופים וההוד לא הרשימו במיוחד. היא הייתה עסוקה בנסיונות האכלת צ'יפמאנקס חמודים וקטנים. אז רישמו לפניכם את תוצאות הניסיון הזה: חתיכות לחם לא יעשו את העבודה. חתיכות חטיף גרנולה דביק – בהחלט כן.

המשכנו לעלות והגענו לשיא הגובה במעבר ההרים. לפנינו התגלה נוף כמותו לא ראינו עדיין בטיול הנוכחי: נוף גבעות מדברי סחוף רוחות וקררר בצבעי חום-צהוב, המנוקד באגמונים קטנים, חלקם קפואים ואפורים וחלקם כחולים-כחולים, ומשובץ בשטחי קרח-עד. המראה והתחושה היו מדהימים ומרגשים. ההתפעמות באה בן בשל היופי המוזר של האזור, הן בשל עוצמת הטבע שנגלתה בנוף המדברי סחוף הרוחות והקור, וכן לא במעט בשל ההפתעה שלנו לפגוש טבע כ"כ לא צפוי שכזה. המקום היחיד שהמדבר הקפוא הזה הזכיר לנו היה את אזור טונגרירו באי הצפוני בניו זילנד.

המדבר הקפוא הזה נמצא בגובה של 3.3-3.5 ק"מ מעל פני הים. מעולם לא היינו בגובה כה רב – לא בטיול זה ולא בשום מקום אחר. האויר הדליל בגובה הזה גרם לכך שכל הליכה פשוטה וקלילה יחסית אל מחוץ ל-RV הייתה מאומצת עבורינו. התנשפנו כאילו הלכנו קילומטרים רבים.

לצלם היה קשה ומסוכן גם בלי קשיי הנשימה הניכרים: רוחות אדירות נשבו ליד המצוקים ואיימו להעיף התהומה את עינת. אנוכי האמיץ (והכבד) התנדבתי לצלם במקומה. את אופיר ואת עומר לא כמעט העזנו להוציא מהקרוואן. הם היו עפים לתהומות. פשוטו כמשמעו.

בצידי הדרכים נערמו ערימות שלג שירד לפני כמה ימים. ברגע שהתרחקנו מהמצוקים ומהעוצמות המטורפות של הרוחות, הרשינו לאופיר לרדת ולהשתעשע בשלג. היא גמלה לנו בהטחת כדורי שלג לעברינו. מעניין אם זו הייתה דרכה להתנקם בנו על הטיול המתמשך והולך.

לאט לאט ירדנו מגובה 3 פלוס קילומטרים לגובה "נורמלי" של 2-2.5 ק"מ מעל פני הים – הגובה בו שוכנת שמורת ילוסטון.

לפנות ערב, התחלנו לחפש מקום חנייה ללילה. כוונתנו הייתה לחנות באחד הקמפינגים ביערות העוטפים את ילוסטון ממזרח ומצפון, אך ריינג'ר שעצר אותנו הבהיר לנו כי אין לנו מה לחפש שם – כל הקמפינגים נסגרו עד לאביב הבא. מצד שני הריינג'ר אמר לנו כי אנחנו יכולים לחנות בכל מקום שנרצה ביערות הללו. לאחר מעט חיפושים מצאנו אזור שבו חנו עוד שני קרוואנים ושם חנינו ללילה.

בבוקר התייעצנו עם דיירי אחד מהקוואנים שנתנו לנו כמה טיפים חשובים להמשך וגם עגבניות בשלות. כמה נחמד!

הנסיעה בכביש ה-Beartooth הייתה חוויה מדהימה, מרגשת ומפתיעה. מעניין מדוע כמעט ולא מספרים על הכביש והאזור המדהים הללו כשמדברים על שמורת ילוסטון. לטעמנו, לנסוע עד ילוסטון בלי להגיע לאזור כביש ה-Beartooth זה כמו להגיע לירושלים בלי לבקר בשוק מחניודה – טעות טפשית ופטאלית, כי מדובר במקום חובתי ביותר.

כעת היינו מוכנים ומזומנים להכנס ולבקר באחת משמורות הטבע המפורסמות בעולם – הילוסטון.