פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה (דרום) מזרחה - Beartooth Highway

16 בספטמבר

במשך יומיים חצינו את מדינת מונטנה מצפון (שמורת גליישר) לדרום. אחרי יומיים ארוכים הגענו אחר כבוד לכניסה הצפונית של ילוסטון. הגענו – והמשכנו מיד הלאה.

יעדנו היה העיירה Laurel הנמצאת צפונית מזרחית לילוסטון. הסיבה להתעלמות הגסה שלנו מילוסטון הייתה הדלת האחורית של השמורה - ה-Beartooth Highway.

מדובר בכביש המטפס ועולה גבוה-גבוה-גבוה למעבר הרים בהרי הרוקי ומשם יורד לכניסה הצפון-מזרחית של שמורת ילוסטון לעיירה בת 30 איש וכלב בערך המתנאה בשם היומרני עבודה Cooke City. .

אבל קודם כל – קדימה ל- Beartooth Highway. טיפסנו וטיפסנו בכביש בעל עיקולים הדוקים ופניות חדות, לאט לאט עלינו עד מעל קו העצים.

עוד לפני שיא הגובה עצרנו להתבונן באזור ממנו טיפסנו ועלינו: לפנינו נפרש עמק ענק בין הרים נישאים. העמק, שצורתו צורת ה-U, אות לכך שעוצב בידי קרחונים שנמסו לפני שנים רבות היה טעור עצי מחט. מראה מרהיב.

את אופיר הנופים וההוד לא הרשימו במיוחד. היא הייתה עסוקה בנסיונות האכלת צ'יפמאנקס חמודים וקטנים. אז רישמו לפניכם את תוצאות הניסיון הזה: חתיכות לחם לא יעשו את העבודה. חתיכות חטיף גרנולה דביק – בהחלט כן.

המשכנו לעלות והגענו לשיא הגובה במעבר ההרים. לפנינו התגלה נוף כמותו לא ראינו עדיין בטיול הנוכחי: נוף גבעות מדברי סחוף רוחות וקררר בצבעי חום-צהוב, המנוקד באגמונים קטנים, חלקם קפואים ואפורים וחלקם כחולים-כחולים, ומשובץ בשטחי קרח-עד. המראה והתחושה היו מדהימים ומרגשים. ההתפעמות באה בן בשל היופי המוזר של האזור, הן בשל עוצמת הטבע שנגלתה בנוף המדברי סחוף הרוחות והקור, וכן לא במעט בשל ההפתעה שלנו לפגוש טבע כ"כ לא צפוי שכזה. המקום היחיד שהמדבר הקפוא הזה הזכיר לנו היה את אזור טונגרירו באי הצפוני בניו זילנד.

המדבר הקפוא הזה נמצא בגובה של 3.3-3.5 ק"מ מעל פני הים. מעולם לא היינו בגובה כה רב – לא בטיול זה ולא בשום מקום אחר. האויר הדליל בגובה הזה גרם לכך שכל הליכה פשוטה וקלילה יחסית אל מחוץ ל-RV הייתה מאומצת עבורינו. התנשפנו כאילו הלכנו קילומטרים רבים.

לצלם היה קשה ומסוכן גם בלי קשיי הנשימה הניכרים: רוחות אדירות נשבו ליד המצוקים ואיימו להעיף התהומה את עינת. אנוכי האמיץ (והכבד) התנדבתי לצלם במקומה. את אופיר ואת עומר לא כמעט העזנו להוציא מהקרוואן. הם היו עפים לתהומות. פשוטו כמשמעו.

בצידי הדרכים נערמו ערימות שלג שירד לפני כמה ימים. ברגע שהתרחקנו מהמצוקים ומהעוצמות המטורפות של הרוחות, הרשינו לאופיר לרדת ולהשתעשע בשלג. היא גמלה לנו בהטחת כדורי שלג לעברינו. מעניין אם זו הייתה דרכה להתנקם בנו על הטיול המתמשך והולך.

לאט לאט ירדנו מגובה 3 פלוס קילומטרים לגובה "נורמלי" של 2-2.5 ק"מ מעל פני הים – הגובה בו שוכנת שמורת ילוסטון.

לפנות ערב, התחלנו לחפש מקום חנייה ללילה. כוונתנו הייתה לחנות באחד הקמפינגים ביערות העוטפים את ילוסטון ממזרח ומצפון, אך ריינג'ר שעצר אותנו הבהיר לנו כי אין לנו מה לחפש שם – כל הקמפינגים נסגרו עד לאביב הבא. מצד שני הריינג'ר אמר לנו כי אנחנו יכולים לחנות בכל מקום שנרצה ביערות הללו. לאחר מעט חיפושים מצאנו אזור שבו חנו עוד שני קרוואנים ושם חנינו ללילה.

בבוקר התייעצנו עם דיירי אחד מהקוואנים שנתנו לנו כמה טיפים חשובים להמשך וגם עגבניות בשלות. כמה נחמד!

הנסיעה בכביש ה-Beartooth הייתה חוויה מדהימה, מרגשת ומפתיעה. מעניין מדוע כמעט ולא מספרים על הכביש והאזור המדהים הללו כשמדברים על שמורת ילוסטון. לטעמנו, לנסוע עד ילוסטון בלי להגיע לאזור כביש ה-Beartooth זה כמו להגיע לירושלים בלי לבקר בשוק מחניודה – טעות טפשית ופטאלית, כי מדובר במקום חובתי ביותר.

כעת היינו מוכנים ומזומנים להכנס ולבקר באחת משמורות הטבע המפורסמות בעולם – הילוסטון.