פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה (דרום) מזרחה - Beartooth Highway

16 בספטמבר

במשך יומיים חצינו את מדינת מונטנה מצפון (שמורת גליישר) לדרום. אחרי יומיים ארוכים הגענו אחר כבוד לכניסה הצפונית של ילוסטון. הגענו – והמשכנו מיד הלאה.

יעדנו היה העיירה Laurel הנמצאת צפונית מזרחית לילוסטון. הסיבה להתעלמות הגסה שלנו מילוסטון הייתה הדלת האחורית של השמורה - ה-Beartooth Highway.

מדובר בכביש המטפס ועולה גבוה-גבוה-גבוה למעבר הרים בהרי הרוקי ומשם יורד לכניסה הצפון-מזרחית של שמורת ילוסטון לעיירה בת 30 איש וכלב בערך המתנאה בשם היומרני עבודה Cooke City. .

אבל קודם כל – קדימה ל- Beartooth Highway. טיפסנו וטיפסנו בכביש בעל עיקולים הדוקים ופניות חדות, לאט לאט עלינו עד מעל קו העצים.

עוד לפני שיא הגובה עצרנו להתבונן באזור ממנו טיפסנו ועלינו: לפנינו נפרש עמק ענק בין הרים נישאים. העמק, שצורתו צורת ה-U, אות לכך שעוצב בידי קרחונים שנמסו לפני שנים רבות היה טעור עצי מחט. מראה מרהיב.

את אופיר הנופים וההוד לא הרשימו במיוחד. היא הייתה עסוקה בנסיונות האכלת צ'יפמאנקס חמודים וקטנים. אז רישמו לפניכם את תוצאות הניסיון הזה: חתיכות לחם לא יעשו את העבודה. חתיכות חטיף גרנולה דביק – בהחלט כן.

המשכנו לעלות והגענו לשיא הגובה במעבר ההרים. לפנינו התגלה נוף כמותו לא ראינו עדיין בטיול הנוכחי: נוף גבעות מדברי סחוף רוחות וקררר בצבעי חום-צהוב, המנוקד באגמונים קטנים, חלקם קפואים ואפורים וחלקם כחולים-כחולים, ומשובץ בשטחי קרח-עד. המראה והתחושה היו מדהימים ומרגשים. ההתפעמות באה בן בשל היופי המוזר של האזור, הן בשל עוצמת הטבע שנגלתה בנוף המדברי סחוף הרוחות והקור, וכן לא במעט בשל ההפתעה שלנו לפגוש טבע כ"כ לא צפוי שכזה. המקום היחיד שהמדבר הקפוא הזה הזכיר לנו היה את אזור טונגרירו באי הצפוני בניו זילנד.

המדבר הקפוא הזה נמצא בגובה של 3.3-3.5 ק"מ מעל פני הים. מעולם לא היינו בגובה כה רב – לא בטיול זה ולא בשום מקום אחר. האויר הדליל בגובה הזה גרם לכך שכל הליכה פשוטה וקלילה יחסית אל מחוץ ל-RV הייתה מאומצת עבורינו. התנשפנו כאילו הלכנו קילומטרים רבים.

לצלם היה קשה ומסוכן גם בלי קשיי הנשימה הניכרים: רוחות אדירות נשבו ליד המצוקים ואיימו להעיף התהומה את עינת. אנוכי האמיץ (והכבד) התנדבתי לצלם במקומה. את אופיר ואת עומר לא כמעט העזנו להוציא מהקרוואן. הם היו עפים לתהומות. פשוטו כמשמעו.

בצידי הדרכים נערמו ערימות שלג שירד לפני כמה ימים. ברגע שהתרחקנו מהמצוקים ומהעוצמות המטורפות של הרוחות, הרשינו לאופיר לרדת ולהשתעשע בשלג. היא גמלה לנו בהטחת כדורי שלג לעברינו. מעניין אם זו הייתה דרכה להתנקם בנו על הטיול המתמשך והולך.

לאט לאט ירדנו מגובה 3 פלוס קילומטרים לגובה "נורמלי" של 2-2.5 ק"מ מעל פני הים – הגובה בו שוכנת שמורת ילוסטון.

לפנות ערב, התחלנו לחפש מקום חנייה ללילה. כוונתנו הייתה לחנות באחד הקמפינגים ביערות העוטפים את ילוסטון ממזרח ומצפון, אך ריינג'ר שעצר אותנו הבהיר לנו כי אין לנו מה לחפש שם – כל הקמפינגים נסגרו עד לאביב הבא. מצד שני הריינג'ר אמר לנו כי אנחנו יכולים לחנות בכל מקום שנרצה ביערות הללו. לאחר מעט חיפושים מצאנו אזור שבו חנו עוד שני קרוואנים ושם חנינו ללילה.

בבוקר התייעצנו עם דיירי אחד מהקוואנים שנתנו לנו כמה טיפים חשובים להמשך וגם עגבניות בשלות. כמה נחמד!

הנסיעה בכביש ה-Beartooth הייתה חוויה מדהימה, מרגשת ומפתיעה. מעניין מדוע כמעט ולא מספרים על הכביש והאזור המדהים הללו כשמדברים על שמורת ילוסטון. לטעמנו, לנסוע עד ילוסטון בלי להגיע לאזור כביש ה-Beartooth זה כמו להגיע לירושלים בלי לבקר בשוק מחניודה – טעות טפשית ופטאלית, כי מדובר במקום חובתי ביותר.

כעת היינו מוכנים ומזומנים להכנס ולבקר באחת משמורות הטבע המפורסמות בעולם – הילוסטון.

בדרכים - Seattle to the Canadian Rockies

24 באוגוסט – 27 באוגוסט

On the map, Seattle looks like an excellent starting point for a trip in the Canadian Rockies, but in reality it's 600 miles away, which in kids' accommodating driving, means 3-4 days.

At first, Canada looked much like Australia to us: dry & hot, but eventually the mountains became higher, the air cooler and the scenery greener, until we arrived to the Rockies, but this is for another post.

"מסיאטל נקפוץ לרוקיז הקנדיים" אמרתי לעצמי לפני כמה חודשים עת הטיול החל לקרום עור וגידים. ובאמת, סיאטל ותאומתה הקנדית ונקובר הן די קרובות להרי הרוקיז. הסתכלו במפה. אה, עכשיו תבדקו את קנה המידה של המפה. אופס. 1000 ק"מ... 3-4 ימי נסיעה במהירות מותאמת ילדים. באסה.

את המסע להרי הרוקיז התחלנו בבייס קאמפ האופייני להרפתקנים נועזים שכמותנו – מגרש החנייה של וול-מארט. למחרת הצפּנו לקנדה. לאחר התלבטות לא פשוטה החלטנו לוותר על טיול בעיר ונקובר. תחזית מזג האויר צפתה שמגיעים ימים סוערים להרי הרוקיז ואנחנו רצינו למהר לתפוש מעט מזג אויר נוח לפני בוא הגשם.

אחרי מעבר גבול די חלק (חוץ מטכס השלכת התפוחים הסמלי) עברנו לקנדה למדינת בריטיש קולומביה. בהתחלה קנדה עוד נראתה המשך ישיר לארה"ב שעזבנו זה עתה, אך ככל שהמשכנו בדרכנו החלה קנדה להזכיר לנו את אוסטרליה. אזורים חקלאיים נרחבים עם פחות ופחות צבעי ירוק המעטרים את האזור – עד מעבר לאזור כמעט מדברי. אם נוסיף לכך מזג אויר שרבי וחם – תבינו את ההפתעה שלנו. זו קנדה? בשביל השרב והצבעים הצהובים-חומים-דהויים העזנו, חצינו ימים ויבשות וחנינו בוול-מארטים?

בלב המדבר העיירה Merritt – עיירה מדברית לכל דבר ועניין, וחסרת כל דבר ועניין. הסיבה העיקרית לאזכורה בבלוגנו היא חניית הלילה שלנו שם: זו הייתה הפעם הראשונה בה לנו בקרוון פארק אמיתי - כזה שמשלמים עליו! כסף!! 40 דולר!!! קנדי!!!! אבל היה כיף. נהנינו מחיבור לחשמל (כשיש חיבור לחשמל אמיתי, לא כזה המסופק ממצבר הרכב, יש מיקרו גל ואפילו המיזוג בקרוון עובד), אינטרנט, עשינו כביסה ומקלחות בחדרי מקלחת בגודל בן אנוש גדל מימדים עם מים חמים בלי הגבלה. תענוג.

ממריט נסענו לעיר עם השם הכי משונה עד כה (חכו, חכו – יהיו עוד שמות מוזרים בהמשך) – Kamloops. זו העיר הגדולה יחסית האחרונה לפני הפארקים הלאומיים של הרוקיז והעיירות שאוכלוסייתן מונה גן ילדים בערך, ולכן זה המקום להצטייד במזון, גז, דלק וכל מה שיקר בהרים. קמלופס יושבת במיקום מדברי אמיתי ורק נהר רחב ידיים העובר בה מפריד בינה לבין נוף נתיבות. אחרי שעות בילוי לא מהנות במיוחד בסופר ובתחנת הדלק, חיפשנו מקום לפיקניק ומצאנו במקרה פארק מים! ז"א גינת משחקים על גדת הנהר שמתקניה משפריצים מים לצהלת הילדים והוריהם. אופיר התאהבה. גם אנחנו ועומר נהננו מאוד מההפוגה מהחום ומהנסיעה.

בקמלופס ביצענו החלטה אסטרטגית בעקבות תחזיות מזג האויר המאיימות: החלטנו כי במקום להמשיך לג'ספר הצפונית יותר ניסע קודם לבאנף הדרומית (שתי העיירות בהרי הרוקיז הקנדיים ושתיהן מרכזים של פארקים לאומיים הקרויים על שמן). תוספת פעוטה של עוד 150 ק"מ לשם ועוד 300 ק"מ אח"כ. קטן עלינו...

המשכנו מזרחה ולפי המלצות שמצאנו באינטרנט חנינו ללילה במגרש חנייה של קניון בעיירה הנקראת בשם הנפוץ Salmon Arm. באזור סלמון ארם הנוף החל להשתנות והפך להררי יותר וירוק בחזרה, כולל אגמים ארוכים שהמקומיים אוהבים לנפוש בהם. טיפסנו וטיפסנו עוד ועוד להרים. עברנו דרך שמורות טבע קטנות שלא התעכבנו בהם יתר על המידה – כי רצינו כבר להגיע לרוקיז.

הנוף הפך יפה יותר ויותר והאויר – קר יותר ויותר. ורטוב.

העיירה הבאה – Golden עיירה קטנה וחמודה. במרכז המבקרים הדריכו אותנו לקמפינג חינמי ליד אגם במרחק כ-20 דק נסיעה מהעיר. הגשם כבר ירד ואנו נסענו לאיטנו לקמפינג. כשהגענו – הבנו שאנו לא לבד. מליוני יתושים המתינו רק לנו. כנראה יש איזה דיל מאפיונרי בינם לבין מרכז המבקרים, השולחים להם קורבנות טריים ועסיסיים מידי יום. התבצרנו בקרוואן שלנו, ממאנים להכנע. רק הגשם החזק שהחל גירש את היתושים, אבל גם הוא הותיר אותנו בקרווננו. כמה כיף שאנחנו לא באוהל.

אחרי לילה רווי גשם התעוררנו ליד האגם לבוקר אפרפר עם קרעי תכלת. בנסיעה חזרה לעיירה ראינו כי הגשם שירד עלינו בעמק בלילה הלבין את ההרים שמעלינו. ההרים כולם כוסו שכבה דקה של שלג ראשון לעונה! מחזה מרנין.

התחנה הבאה הייתה כבר בשמורת הטבע הראשונה ברוקיז הקנדיים – אבל לרוקיז מגיע פוסט נפרד אחד לפחות.