יום חמישי, 23 בספטמבר 2010

פוסט מיוחד: כל האמת על ה-Old Faithful

היינו חייבים לשתף. פוסט רגיל עם תמונות והכל - בוא יבוא:

ערב מושלג וקר אחד, בחורף 2007, בשעה היעודה קרה הדבר. ה"אולד פיית'פול" – הגייזר המפורסם בעולם לא התפרץ. שלושת הריינג'רים וקומץ הצופים שנכחו באי-ההתפרצות הזו, סברו כי הם נוכחים באירוע חד פעמי – הגייזר המתפרץ בנאמנות כל 94 דקות – החמיץ התפרצות. אבל עברו השעות, הגיע הלילה ואחריו הבוקר – והגייזר לא התפרץ.

רשות שמורות הטבע האמריקאית לא ידעה מה לעשות – חלק נכבד מהכנסתה השנתית מגיע מהכנסות משמורת הילוסטון, כשהמותג החזק והמכניס ביותר בשמורה הוא הגייזר הזקן והנאמן שבשבילו מטריחים את עצמם מליונים מידי שנה מכל רחבי העולם ומגיעים למדינת וויומינג. הפסקת הפעילות הסדירה של הזקן הנאמן אמרה הפסד של מאות מליונים דולרים בשנה לרשות – זריקת מוות למפעל החשוב של שמירת הטבע. למזלה של הרשות, הפסקת הפעילות של הזקן הנאמן התרחשה בתקופת השנה בה הילוסטון נקי כמעט לחלוטין ממבקרים. שלג כבד מעטר את השמורה, הטמפרטורות בילוסטון, הנמצאת בגובה של בין 2-3 ק"מ מעל גובה פני הים, צונחות אל מתחת לאפס ורובן המוחלט של הדרכים בשמורה חסומות.

ראשי הרשות פעלו במהירות. תוך שעות ספורות הם הכריזו על ילוסטון כשטח סטרילי, בתואנה של שתי התקפות גריזלים. בתוך זמן קצר ביותר מדעני הרשות הגיעו למסקנה כי המים במעבה האדמה מתחת לגייזר הפסיקו לרתוח לטמפרטורות הגבוהות להן הגייזר זקוק כדי להתפרץ. בימים הבאים אנשי הרשות גיבשו את תכניתם להציל את ילוסטון בפרט ואת רשות שמורות הטבע בכלל מאבדון כלכלי: במעטה החורף הכבד והשמורה שנסגרה למטיילים, התחילה העבודה. חוות גז נבנתה בתוך מבנה מרכז המבקרים. צינורות גז נחפרו אל מתחת למקומו של הגייזר. הגז שהודלק בשעה המדויקת, והרתיח את המים מתחת לנביעת הגייזר והגייזר התפרץ. נדרשו עוד מספר שבועות כדי לכוונן את העסק בצורה עדינה: המועד המדויק של הדלקת להבת הגז, הכמות המדויקת הנדרשת להתפרצות בגובה הדומה לגובה של הגייזר – כשזה עוד התפרץ בצורה טבעית וכד'. כדי לכסות את עבודות התשתית הנרחבות שפערו תעלות גז עמוקות בסמוך לזקן הנאמן והשביתו את מרכז המבקרים, הודיע הרשות על עבודות פיתוח נרחבות – הקמת מרכז מבקרים חדש ומאובזר והקמת מדרכות ודרכי גישה נרחבות מסביב לגייזר להנגיש את פלא הטבע לכאורה זה לכלל הציבור, כולל ציבור הנכים ומתקשי ההליכה תוך השקעת עשרות מליונים של דולרים.

הציבור האמריקאי מחא כפיים לתכנית ההנגשה והפיתוח לנכס הטבע החשוב הזה, מבלי שיידע כמובן כי הפרוייקט כולו נועד לכסות על אחת מתכניות ההטעיה היומרניות ביותר בארה"ב.

וכך, במאי 2007 – פחות מארבעה חודשים בלבד מ"הפיאסקו של ילוסטון" (כמו שכינו את אירוע הפסקת פעילות גייזר הזקן הנאמן, אותם מעטים שהיו שותפים למזימת ההטעייה או ההצלה – תלוי את מי תשאלו) נפתח איזור הזקן הנאמן בצורה רשמית – כשהוא עטוי כולו שלמת בטון ומלט, לצידו מרכז מבקרים נוצץ וחדשני ובאמצע ניצב לו – כמימים ימימה (כך סבורים כל המבקרים בשמורה) גייזר האולד פיית'פול, המתיז את מימיו הרותחים אחת ל-94 דקות לגובה של למעלה מ-20 מטר להנאת מליוני מבקרים מידי שנה.

ראשי רשות שמורות הטבע מאמינים עד היום כי החלטתם להעלים מידיעת הציבור את הפסקת פעולתו של הגייזר והפעלתו באופן מלאכותי הייתה החלטה נכונה ואמיצה, שמנעה את התמוטטותה הכלכלית של הרשות ולמעשה – הגדילה את הכנסות הרשות משמורת ילוסטון בשיעור המוערך בכ-7.3%. את קולות המחאה הבודדים מתוך הרשות הצליחו שם ללעצור ע"י הפיכת בכיר המבקרים לנשיא הרשות ואת השניים האחרים – ע"י שליחתם לעמוד בראש סניף הרשות בשמורת דנאלי שבלב אלסקה.

אצל טיילים ותיקים כמו עינת וכמוני, התעוררו אומנם סימני שאלה בדבר האותנטיות של הטבע באולד פיית'פול. הבנייה והפיתוח הנרחבים סביבו, דרכי הגישה והמדרכות העוטפות אותו בבטון מתועש מעבירים תחושת סינתטית ומלאכותית של יציר אנוש ולא של טבע בראשיתי ופראי – כראוי לאחד מפלאי הטבע העולמיים – גייזרים. אבל הספקות של טיילים כמונו נבלעות בים המבקרים והתיירים, שכל הפיתוח הסביבתי ורתימת הטבע לספקטקל נוצץ ומלאכותי, כראוי למי שגדלו על ברכי מורשת פעלולי הוליווד.

בשנים האחרונות התמעטו מאוד המקרים בילוסטון בהם מבקרים רואים בעלי חיים, והכל בשל המדיניות המוצלחת של אי השארת שאריות מזון בקמפינגים ואי האכלת החיות. מדיניות זו גרמה לחיות להתרחק מאזורים רבי מבקרים, מה שטוב מאוד לחיות, אבל רע להכנסות השמורה. הירידה בצפיות בעלי חיים גרמה בשנים האחרונות לירידה בכמות המבקרים בשמורה וכך לירידה של 2.3% בהכנסות השנתיות. אנליסטים סבורים כי המגמה תימשך ואם ראשי רשות שמורות הטבע לא ינקטו בפעולות שיגדילו את הסיכוי לצפות בבעלי חיים אך בלי סכנת הפגיעה של המבקרים מהחיות, ירדו הכנסות השמורה בלמעלה מ-8.4% בעוד 10 שנים.

לאחרונה נודע כי בשל המצב הקשה של מיעוט הצפיות בחיות והמשמעויות הכלכליות העתידיות, פועלים בימים אלה ברשות להחליף את חיות הבר המאכלסות את הילוסטון, ובמיוחד דובים, אלקים וביזונים, בבובות-רובוטים מתוחכמות הנראות ומתנהגות (מרחוק) כחיות ממש. הבובות הממוכנות יוצבו באזורים בהם מבקרים יוכלו להבחין בהם. לאור הצלחת תכנית האולד פיית'פול מאמינים ראשי הרשות כי תכנית החלפת חיות הבר בבובות ממוכנות היא ישימה וכי הקהל האמריקאי לא ישים לב להבדל. להערכתם, השקעה בהחלפת חיות הבר בבובות ממוכנות תחזיר את קהל חובבי החיות לילוסטון ואף תביא בסופו של דבר תביא להגדלת ההכנסה השנתית של ילוסטון בכ-6.5%, מה שיאפשר הקמת עוד כ-10-12 תחנות דלק וכ-3-5 דוכני מזון מהיר ברחבי השמורה – לנוחות המבקרים.




יום שני, 20 בספטמבר 2010

להתראות קנדה, אהלן ארה"ב - שמורות Waterton Lakes ו-Glacier




9-13 בספטמבר

אחרי שניים עשר ימים עזבנו את הרוקיז הקנדיים דרומה. היינו די מותשים, כי למרות תכנונינו המוקדמים, לא עשינו הפסקות מידי פעם, אלא "רדפנו" אחר מזג האוויר: בשל הפכפכות מזג האוויר ברוקיז בתקופה זו, החלטנו שאם מזג האוויר יהיה ראוי לטיול – אנו נטייל. וכך עשינו במשך כמעט שבועיים רצופים.

כעת הגיע הזמן להרגע, ואנחנו החלטנו לעשות את זה בקלגרי, העיר הסמוכה לרוקיז הקנדיים. איתרנו חניון קרוואנים זול, עם חשמל, מים, מקלחות, חדר כביסה וכד' ובו שהינו במשך שני לילות. התקופה הייתה גשומה ואפורה – אבל למי אכפת? קלגרי נמצאת בלב אזור המערב-הפרוע של קנדה. חוות בקר, חוואים עם לבוש קאובואי, רודיאו ונשק. המון נשק. הגיחה היחידה שלנו מחוץ לחניון – שלא להצטיידות במיני מזון - הייתה לחנות ענק בשם Bass Pro. בחנות מוכרים כל פריט שצייד זקוק לו (או לא זקוק לו) כדי לחזור עם שלל מדמם – רובים, חכות, ציוד מחנאות, בגדים מתאימים, מתכונים לבשר ציד, והכל מוגש על רקע תפאורת אימים של מאות (!) פוחלצי חיות אמיתיים – איילים, דובים, זאבים, מוסים, ביזונים וכו'. אכן, מדובר ב"יד ושם" של בעלי חיים.

כשחזרנו לקרוואן ציינו את ראש השנה באכילת תפוח בסירופ מייפל, כי בארץ זבת שחקני הוקי קרח וסירופ מייפל אנו נמצאים. שנה טובה! אם בקולינריית-על עסקינן, נזכיר כאן את מה שנדמה כמאכל הקנדי הלאומי המוצע למכירה בכל מקום במדינה הצפונית הזו - ה- Poutine. למי שלא מכיר (תתביישו!) מדובר במנה מעודנת במיוחד של צ'יפס, עליו גבינה מותכת ועל הכל מגירים רוטב חום, המכונה במקומותינו Gravy. על מנה לאומית כזו כבר נאמר במקורותינו – WTF?? איך העולם ייקח ברצינות מדינה שזו תרומתה לקולינריה העולמית?

עזבנו את קלגרי ופנינו דרומה לכיוון שמורת הטבע הקנדית הקטנה Waterton Lakes, המחוברת לאחותה הבכירה והמוכרת יותר - שמורת הטבע הארה"בית Glacier. הנסיעה הארוכה הייתה יפה מאוד. עברנו באזורים חקלאיים מישוריים, שהרוקיז ברקע היוו להם תפאורה. שמורת Waterton Lakes מתייחדת בשני אלמנטים מרכזיים: נופיה מגוונים - ניתן לראות בה גם את הערבות השטוחות שלמרגלות הרי הרוקיז וגם את הרי הרוקיז עצמם. וחשוב מכך מבחינתנו – מדובר בשמורה עם כמות קטנה יחסית של מבקרים ותיירים – מה שאומר שהרבה יותר קל שם לראות חיות בר. למה אין הרבה מבקרים בווטרטון? נראה כי מדובר בשילוב של ריחוק יחסי משדה תעופה – המבטל את בואם של אוטובוסי התיירים היפאנים-סטייל, גודלה (למעשה קוטנה) והכי חשוב – כישלון יחצ"ני מפואר. באנף, ג'ספר ואפילו גליישר הארה"בית שכרו לעצמם כנראה משרדי יח"צ מעולים, ווטרטון – לא.

ואיזה מזל שזה כך.

ישר כשהגענו לפארק הרגשנו שאנו נמצאים בעיצומה של מכירת סוף עונה. את מרכז המבקרים, שאמור היה להסגר ב-17:00, סגרו רבע שעה קודם. כל הקמפינגים בשמורה – להוציא אחד – נסגרו אחרי ה-Labor Day ולנו לא נותר אלא לשלם 27 ומשהו דולר לקמפינג המרכזי בשמורה. בתמורה קיבלנו קמפינג רוחני במיוחד שמנע ממני שנת לילה רצופה.

מצד שני, ישר כשהגענו לכפרון הקטן המהווה את לב השמורה הבנו כי ההבטחות לריבוי בעלי חיים לא היו הבטחות שוא. אלקים ((Elks(במיוחד אלקיות) רעו בשלווה במדשאות הכפר ובקמפינג שלנו. שינוי מרגש לאחר מיעוט התצפיות היחסי שלנו באיילים בבאנף ובג'ספר.

את יום המחרת הקדשנו לטיול בשמורה היפה ושוקקת החיים. ראינו צבאים – בעצם אלקים- למכביר, עד כי כמעט קהה ליבנו בהם (אבל רק כמעט), נתקלנו בעוד שלושה דובים שחורים, כולל אמא וגורהּ, אבל לא התקלות כה קרובה כמו שהיתה לנו בדרך הקרחונים. ביקרנו באגם יפה בשם Cameron, בו היה קררר והרוח נשבה בעוז. אופיר התעקשה לצאת לטיול באגם ללא פליס או מעיל והצטערה על כך די מהר אח"כ (מה שלא מנע ממנה מלצעוד בשמחה לתוך המים - סנדלים, גרביים והכל.). ביקרנו גם בקניון האדום הקטן, אך המרשים, בו אחד מנהרות השמורה חצב את דרכו בסלע האדום האופייני מאוד לשמורה. את הלילה עשינו בקמפינג קטן, יפה ושקט בפאתי השמורה, ק"מ בודדים מהגבול עם ארה"ב, שנותר עדיין פתוח (ונסגר עד לקיץ הבא בדיוק ביום בו עזבנו אותו.)

בבוקר עזבנו את קנדה וחצינו את הגבול לארה"ב במעבר הגבול הסמוך. ציפינו להמתנה ארוכה, שאלות נוקבות מפקידים מזרי אימה וכמובן חיטוט במקרר ובארונות למצוא את הפירות שהחבאנו כדי לא לזרקם בגבול. בפועל, לא הייתה שום מכונית לפנינו בתור, כל הפרוצדורה ארכה כחמש דקות, וכללה מספר שאלות, בדיקת פנים הקרוואן (אבל שטחית למדי – אפשר היה להבריח איזה עובד זר אחד או שניים בקלות) ותכולת המקרר. הפתעה נעימה. נסענו ל-Glacier National Park, אחותה הגדולה, המוכרת והדרומית ל-Waterton Lakes הקנדית.

ראשית נסענו לאזור בשמורה הנקרא Many Glacier. פעם – בתחילת המאה – היו באזור כ-150 קרחונים. עתה יש שם כ-20 בלבד וגם אלה ייעלמו בתוך מספר עשורים. התחביר המוזר Glacier במקום Glaciers הוא בשל נסיון פאתטי של הלבנים שנתנו לו את שמו, לשוות לשם ניחוח אינדיאני. טיילנו ככל שיכולנו, ראינו וצילמנו כבשי הרים לרוב, אך דאגנו להגיע למרכז המבקרים הנמצא באזור אחר של השמורה עוד בטרם ייסגר. מרכז המבקרים היה מצוין וסיפק לאופיר דקות הנאה רבות – להאזין לקול הזאבים, הדובים, המוסים ועוד. מבחינתנו מרכז המבקרים היה אכזבה: הסתבר לנו כי האטרקציה המרכזית בשמורה – דרך המכונה Going to the Sun סגורה בפנינו בשל גודל הקרוואן ובנוסף, שירות ההסעות שמפעילה השמורה לדרך זו במיוחד לאלה שלא יכולים לנסוע בה – הסתיים בתחילת ספטמבר. בנוסף, תחזית מזג האוויר בישרה על יום מעונן וגשום למחרת וככה גם בימים הבאים. באסה.

את הלילה העברנו בקמפינג נחמד ביותר. בהתאם למסורת בה פצחנו, גם אותו סגרו ביום שלמחרת עד לקיץ הבא. עוד באותו ערב ירדנו לחוף האגם הסמוך וחיפשנו לשוא את הדוב שנראה באזור מס' דקות לפני שהגענו. אופיר לא ויתרה על הזדמנות לשכשך רגלים במים הקפואים של האגם. חזרה במחנה, אופיר התלהבה מאיילה שבאה לבקר אותנו וללחוך פירות יער ממש ליד הקרוואן. בערב הגיעה ריינג'רית והעבירה למעט השוהים בקמפינג הרצאה על מקור השמות בפארק. היה מעניין ונחמד.

הבוקר שקידם את פנינו היה מעונן לחלוטין עם ראות אפסית. בקיצור – יום אבוד לטיול בשמור שעיקר מעלתה בהרים ובקרחונים שעליהם, כך חשבנו. הארכנו את הבוקר ללא תכנונים מיוחדים (ועם איילה ועופרתה שבאו לבקר) ומבלי לדעת מה עושים באותו היום.

עינת החליטה החלטה אופטימית עד נאיבית – לחזור לאזור Many Glacier ואם יתבהר – להצטרף לשיט המתוכנן להתקיים בשעה 14:00. אם לא יתבהר, נלך לטיול מודרך עם הריינג'ר, חשבנו. אני, סקפטי, ריאלי וגם לויאלי – הסכמתי ונסענו למאני גליישר. במפתיע, ככל שהתקרבנו התבהר והלך. הגענו למעגן ונכנסנו לרשימת ההמתנה של השיט ב-14:00. בשעה היעודה הסתבר כי נוכל לעלות לשיט ועלינו בשמחה, כי למרות העננות, השמים התבהרו ואפילו נראו קרעי שמים מידי פעם ואפילו קרן שמש בצבצה לה לעיתים. בסירה הסתבר כי מזלנו התמזל עוד יותר. הייתה זו סירה, אשר בדיוק בשיט ספציפי זה, נוסף לשיט הרגיל בשני אגמים (כולל מעבר רגלי בין אגם לאגם שבכל אחד מהם שוכנת סירה משלו), הציעה למשתתפיה טיול רגלי עם מדריך בן 3-4 ק"מ לאגם שלישי. איזה כיף!

ה-Cruise & Hike התמשך לו עד סמוך לשעה 18:00. חזרנו פשוט מאושרים. הנופים היו יפים, מזג האויר היה שמשי חלקית וטוב בהרבה משציפינו, הטיול הרגלי היה משחרר ומרענן ואופיר הלכה איתנו (כמעט) בלי תלונות והתנהגה למופת. למדנו מן המדריך החביב על שימושים שונים של האינדיאנים לצמח רעיל במיוחד הגדל באזור (רעל משתק, תרופה, תמיסה לחפיפת ראש נגד כינים!) וכיצד להבחין בין סוגי פירות היער השונים. עינת דגמה די הרבה מהפירות וגם אופיר נהנתה מדי פעם לקבל דוגמית.

גם ארוחת הערב הייתה מצוינת. משיטת הספינה בדרך חזרה המליצה לנו (כלומר לכל באי הסירה) לאכול במסעדה Family Style בקרבת מקום בשם Johnston Café. לולא ההמלצה, לא היינו מגיעים לשם, אבל המקום התגלה כשובה לב. חפצי ענתיקה מקומית משולבים בקרני איילים ובציורים אינדיאנים היו פזורים על הקירות ועל התקרות, האוכל הפשוט (מרק, לחם, תירס, המבורגר לאופיר, עוף מטוגן לנו) הגיע בכמויות גדולות, וכך גם הקינוח. היה כיף. סיום ראוי ליום שהסתמן בתחילה כמבאס והסתבר בדיעבד ובמפתיע כיום נפלא.

את הלילה בילינו במגרש החנייה של הקזינו המרכזי ב-Browning – בירת שמורת שבט האינדיאנים Black Feet. זו תהיה ביום שאחרי גם תחילת חציית מדינת מונטנה מצפון לדרום לכיוון היעד הבא שלנו - Yellowstone.
























יום רביעי, 15 בספטמבר 2010

כי מצפון תפתח הטובה: שמורת הטבע ג'ספר והעיירה ג'ספר

2-4 בספטמבר


In this post we shall tell the tale of Jasper national park. We spent about three days there. First we took the sky tram to the top of Whistler Mountain and since it was a beautiful day, the views were spectacular. The next day we spent in the Maligne valley: Medicine lake (so named by Indians because of the odd phenomenon of the water disappearing from the lake towards the end of the summer due to – now known – underground channels) and the Maligne lake, where we had a great picnic when the flies didn't bother us. We ended our tour of the Jasper vicinity with fortunate viewing of big horn sheep near the deserted mining town Pocahontas.

בג'ספר הצפונית יש תחושה אמיתית של Frontier Land – עיירת גבול רחוקה וקצת שכוחת אל. דומה מעט לזו שחווינו בעיירות שכוחות האל שבאלסקה. בבאנף יש תחושה אירופאית-אלגנטית ובג'ספר יש תחושה חלוצית-מחוספסת. אם באנף מעוררת תחושה של סיידר אלכוהולי חם אל מול האח המבוערת, ג'ספר זה ערק איילות.

עוד בטרם נכנסנו בשערי העיירה, החלטנו לאור מזג האויר הסימפטי, לעלות ברכבל לתצפית מהר Whistlers. המטרה האמיתית הייתה לספק אטרקציה לאופיר, אבל המראה שנגלה לנו מלמעלה היה פשוט מהמם: שלושה רכסי הרים שמתחילים (או מסתיימים) סמוך לעיירה ג'אספר, למטה רואים את כל העמק של העיירה שמתפצל לשלושה עמקים בין רכסי ההרים השונים, ובהם המון המון אגמים בגווני כחול שונים: כחול, טורקיז, תכלת עז וכו'. תחושה משכרת של להיות על גג העולם. ממש מקום למדיטציה, וזה מה שניסינו לעשות – כל אחד בדרכו: עינת הסתכלה על הנוף והניקה את עומר, אופיר חיפשה פיסות שלג והסתכנה בנפילה כל הזמן וברק צילם (צילומי פנורמה מובטחים כשנשוב). עומר קיטר קצת בדרך למעלה ברכבל, וחשבנו שכואבות לו האוזניים מהלחץ, אבל הוא נרדם זמן קצר אחרי שעלינו והתעורר קצת לפני הירידה לבקש קצת חלב.

מהתחנה העליונה של הרכבת נמשך מסלול של עוד כקילומטר וחצי עד לפסגת ההר ממש. אנחנו, מונהגים ע"י עקרונות הבריאות הנוקשים שלנו, הסתפקנו כמובן בהליכה קצרה של עוד כמה מאות מטרים מהרכבל ובשוקולד בלגי. הבטחנו לאופיר שליד פיסת השלג הראשונה שנמצא על ההר יהיה שוקולד, ואופיר חיפשה מהיכן יצוץ שם שוקולד, אולי הוא גדל שם על הסלעים, הרהרה בקול.

ושם, בנוף הקדומים רב ההוד וההדר, במקום בו כל אחד משתתק לנוכח יפי הבריאה וחושב על משמעות החיים, אמרה אופיר בעודה לועסת את השוקולד המובטח: "אתם יודעים, שוקולד עושה עצירות. סבתא ציפי אמרה לי." ואח"כ עוד הוסיפה ואמרה: "עכשיו יהיה לי קקי חום בצבע שוקולד." וחזרה ללעוס את השוקולד בנחת. מעורר השראה.

הנוף היה באמת מרהיב ומעורר השראה, ההרים מלאי עוצמה, ויותר אגמים מכפי שניתן לספור. אבל למרות הויסטה וכמובן למרות התובנות מעוררות ההשראה של אופיר, חזרנו בצער לרכבל וירדנו למטה, לעוד לילה בקמפינג בסיסי שאין מה לכתוב עליו, פרט לעובדה המשמחת שנמצא לנו מקום בו, שכן התברר שבהיותו הזול שבין הקמפינגים באזור הוא היה כמעט מלא לגמרי כשהגענו בשעה 18:00.

למחרת נסענו לאגם Maligne היפהפה. בדרך עברנו באגם Medicine שנקרא כך בגלל שהמים בו נעלמים לקראת סוף הקיץ, והאינדיאנים המקומיים סברו שיש בו רוחות ויש לו כוחות מיוחדים. מסתבר שהמים באגם ניגרים לתוך מערכת נהרות תת קרקעית. כאשר יש זרימה חזקה של מים אחרי הפשרת השלגים וכמות המים הנכנסת גדולה מהכמות הנבלעת לבטן האדמה - המים מציפים את האגם, וכאשר כבר אין כל כך הרבה מים בסוף הקיץ, האגם כאילו נעלם. המים אגב בוקעים שוב מעל לפני הקרקע 17 ק"מ משם ומצטרפים לאחד הנהרות. תופעה מרתקת.

ערכנו פיקניק לצד אגם מאליין ודי מהר הותקפנו על ידי עדות ברחשים/יתושים המוניות שמרחפים דרך קבע מעל הצמחיה שליד האגם. מזל שהיו משבי רוח כל כמה דקות, שתודות להם נעלמו הלהקות לכמה דקות. אבל כאמור, הם חזרו ובכוחות מחודשים כשהאויר עמד. את זה לא רואים בתמונות, או באף גלויה מהוקצעת מהרוקיז. בעצם זה הזמן לגלות לכל קוראי הבלוג החושבים שהחיים בטיולים דומים לגלויות הנוף: בניו זילנד הותקפנו מספר פעמים ע"י זבובוני חול צמאי דם, ובמדבר הזבובים הטורדניים לא מפסיקים לזמזם סביבך ולו לרגע אחד. ביער גשם אוסטרלי במיוחד הותקפנו ע"י עלוקות צמאות דם ומספרים שהיתושים של אלסקה והרוקיז הקנדיים הם בעצם פייפרים (למזלנו לא פגשנו בם גם באלסקה וגם ברוקיז בשל התקופה בה טיילנו). את זה לא סיפרו לכם הא?? בשביל מידע חשוב ורב ערך זה יש אותנו. ברק נזכר באימרה של המאורים בניו זילנד לפיה היתושים וזבובי החול נועדו להזכיר לאדם שלא ללכת בטל ולעצור לבהות בנופים המשכרים של ההרים יותר מדי. אכן, מילים כדורבנות.

אז באמת לא הלכנו בטל. חוץ מלאכול. אופיר זרקה למים ענפי עץ ואז צעדה באומץ לתוך המים (סנדלים, מכנסיים והכל) כדי לחלץ את הענף המסכן. וחוזר חלילה.

באותו ערב החלטנו ללכת לקמפינג היקר יותר המצוי ליד ג'אספר, ולהנות מחשמל, ולבשל ארוחה טובה. ויתרנו על מסעדה, אף שהיה זה יום שישי, כי לא היה טעם לשלם לקמפינג כזה ואז להעדר כל הערב. במקום הראשון שניסינו כבר לא היו מקומות. גם המקום השני פרסם על השלט שלו שאין לו כבר מקום אנחנו בחוצפה שאלנו אם נוכל בכל זאת למלא שם מים ואז עידכנה השומרת החביבה שעדיין יש שני מקומות פנויים ל RV עם חשמל, אבל מדובר בחניה במגרש חניה. לא היה איכפת לנו. לינה בחורשה מלאת סנאים יש לנו כל שאר ימות השבוע. הפעם באנו לנצל את מקורות האנרגיה של קנדה. ההחלטה התבררה כמוצדקת לגמרי כי היה יום חמים ביותר ובזמן הבישול ברק הפעיל את המזגן אפילו! ברק בישל ארוחה מעולה של פרגיות וכולנו נהנינו , טוב, חוץ מעומר.

את הקמפינג המחושמל הזה ניצלנו עד למקסימום. יצאנו ממנו בשעה מאוחרת יחסית בבוקר ונכנסנו סוף-כל-סוף לג'ספר העיר. נסענו ל-Bear Paw Bakery, מאפייה וקונדיטוריה ששמה יצא למרחוק. מדובר במקום יאפי לחלוטין בסגנון עדות צפון-מערב ארה"ב וקליפורניה: קפה אורגני, חלב סויה, כוסות קפה מחומרים ממוחזרים וכו'. הבנתם את הרעיון.

חוצמזה, הם מכינים עוגות ומאפינים מצוינים ואנו כמובן נאלצנו לטעום כמה מיצירות אלה. רק כדי שנוכל לדווח לכם כאן בבלוג, כמובן. לטעמנו, שום בידוק בג'ספר לא שלם בלי איזה עוגת קינמון וקפה ב Bear Paw. את המשך היום ניצלנו לסידורי-אינטרנט שונים, כי הרי לא בכל יום אנו מגיעים למקום עם ויי-פיי חופשי המאפשר קריאה ומשלוח אימיילים שונים.

אחה"צ יצאנו לחפש את ה-Big Horn Sheep – כבשי ההרים הידועים של האזור, אשר לרוב נמצאים בראשי ההרים במרחק ניכר מבני אדם. להפתעתנו גילינו אותם מלחכים שיחים סמוך לכביש וההוכחות המצולמות לפניכם. בסיור זה הגענו עד עיירת הכורים הנטושה פוקהונטס. אופיר התרגשה מאוד לראות את המקום בו גרה הנסיכה האינדיאנית פוקהונטס, אותה היא מכירה מסרט דיסני (העלמנו ממנה את הפרט הטריוויאלי כי העלילה של הסרט פוקהונטס מתרחשת בווירג'יניה ולא כאן – אבל רק לטובתה!) וכמובן דרשה (וקיבלה) לראות (שוב) את הסרט.

בסוף המסלול הזה התחלנו את מסענו חזרה דרומה בדרך הקרחונים המדהימה עליה סיפרנו בבלוג קודם. היינו באזור ג'ספר רק מספר ימים, אבל באותם הימים המועטים, הדרך השתנתה לנו – צבעי שלכת צהובים ואדומים צבעו את הטונדרות, שלג כיסה את ראשי ההרים, ואף אנחנו התעוררנו לבוקר של שלג בקמפינג באמצע הדרך בין ג'ספר לבאנף. את הדרך חזור של דרך הקרחונים עשינו ב-5-6 בספטמבר.

מבאנף התחלנו להדרים לכיוון שמורות הטבע התאומות Waterton Lakes הקנדית ו-Glacier National Park האמריקאית – אבל על כך נעדכן בפוסט הבא.

גמר חתימה טובה!