9-13 בספטמבר
אחרי שניים עשר ימים עזבנו את הרוקיז הקנדיים דרומה. היינו די מותשים, כי למרות תכנונינו המוקדמים, לא עשינו הפסקות מידי פעם, אלא "רדפנו" אחר מזג האוויר: בשל הפכפכות מזג האוויר ברוקיז בתקופה זו, החלטנו שאם מזג האוויר יהיה ראוי לטיול – אנו נטייל. וכך עשינו במשך כמעט שבועיים רצופים.
כעת הגיע הזמן להרגע, ואנחנו החלטנו לעשות את זה בקלגרי, העיר הסמוכה לרוקיז הקנדיים. איתרנו חניון קרוואנים זול, עם חשמל, מים, מקלחות, חדר כביסה וכד' ובו שהינו במשך שני לילות. התקופה הייתה גשומה ואפורה – אבל למי אכפת? קלגרי נמצאת בלב אזור המערב-הפרוע של קנדה. חוות בקר, חוואים עם לבוש קאובואי, רודיאו ונשק. המון נשק. הגיחה היחידה שלנו מחוץ לחניון – שלא להצטיידות במיני מזון - הייתה לחנות ענק בשם Bass Pro. בחנות מוכרים כל פריט שצייד זקוק לו (או לא זקוק לו) כדי לחזור עם שלל מדמם – רובים, חכות, ציוד מחנאות, בגדים מתאימים, מתכונים לבשר ציד, והכל מוגש על רקע תפאורת אימים של מאות (!) פוחלצי חיות אמיתיים – איילים, דובים, זאבים, מוסים, ביזונים וכו'. אכן, מדובר ב"יד ושם" של בעלי חיים.
כשחזרנו לקרוואן ציינו את ראש השנה באכילת תפוח בסירופ מייפל, כי בארץ זבת שחקני הוקי קרח וסירופ מייפל אנו נמצאים. שנה טובה! אם בקולינריית-על עסקינן, נזכיר כאן את מה שנדמה כמאכל הקנדי הלאומי המוצע למכירה בכל מקום במדינה הצפונית הזו - ה- Poutine. למי שלא מכיר (תתביישו!) מדובר במנה מעודנת במיוחד של צ'יפס, עליו גבינה מותכת ועל הכל מגירים רוטב חום, המכונה במקומותינו Gravy. על מנה לאומית כזו כבר נאמר במקורותינו – WTF?? איך העולם ייקח ברצינות מדינה שזו תרומתה לקולינריה העולמית?
עזבנו את קלגרי ופנינו דרומה לכיוון שמורת הטבע הקנדית הקטנה Waterton Lakes, המחוברת לאחותה הבכירה והמוכרת יותר - שמורת הטבע הארה"בית Glacier. הנסיעה הארוכה הייתה יפה מאוד. עברנו באזורים חקלאיים מישוריים, שהרוקיז ברקע היוו להם תפאורה. שמורת Waterton Lakes מתייחדת בשני אלמנטים מרכזיים: נופיה מגוונים - ניתן לראות בה גם את הערבות השטוחות שלמרגלות הרי הרוקיז וגם את הרי הרוקיז עצמם. וחשוב מכך מבחינתנו – מדובר בשמורה עם כמות קטנה יחסית של מבקרים ותיירים – מה שאומר שהרבה יותר קל שם לראות חיות בר. למה אין הרבה מבקרים בווטרטון? נראה כי מדובר בשילוב של ריחוק יחסי משדה תעופה – המבטל את בואם של אוטובוסי התיירים היפאנים-סטייל, גודלה (למעשה קוטנה) והכי חשוב – כישלון יחצ"ני מפואר. באנף, ג'ספר ואפילו גליישר הארה"בית שכרו לעצמם כנראה משרדי יח"צ מעולים, ווטרטון – לא.
ואיזה מזל שזה כך.
ישר כשהגענו לפארק הרגשנו שאנו נמצאים בעיצומה של מכירת סוף עונה. את מרכז המבקרים, שאמור היה להסגר ב-17:00, סגרו רבע שעה קודם. כל הקמפינגים בשמורה – להוציא אחד – נסגרו אחרי ה-Labor Day ולנו לא נותר אלא לשלם 27 ומשהו דולר לקמפינג המרכזי בשמורה. בתמורה קיבלנו קמפינג רוחני במיוחד שמנע ממני שנת לילה רצופה.
מצד שני, ישר כשהגענו לכפרון הקטן המהווה את לב השמורה הבנו כי ההבטחות לריבוי בעלי חיים לא היו הבטחות שוא. אלקים ((Elks(במיוחד אלקיות) רעו בשלווה במדשאות הכפר ובקמפינג שלנו. שינוי מרגש לאחר מיעוט התצפיות היחסי שלנו באיילים בבאנף ובג'ספר.
את יום המחרת הקדשנו לטיול בשמורה היפה ושוקקת החיים. ראינו צבאים – בעצם אלקים- למכביר, עד כי כמעט קהה ליבנו בהם (אבל רק כמעט), נתקלנו בעוד שלושה דובים שחורים, כולל אמא וגורהּ, אבל לא התקלות כה קרובה כמו שהיתה לנו בדרך הקרחונים. ביקרנו באגם יפה בשם Cameron, בו היה קררר והרוח נשבה בעוז. אופיר התעקשה לצאת לטיול באגם ללא פליס או מעיל והצטערה על כך די מהר אח"כ (מה שלא מנע ממנה מלצעוד בשמחה לתוך המים - סנדלים, גרביים והכל.). ביקרנו גם בקניון האדום הקטן, אך המרשים, בו אחד מנהרות השמורה חצב את דרכו בסלע האדום האופייני מאוד לשמורה. את הלילה עשינו בקמפינג קטן, יפה ושקט בפאתי השמורה, ק"מ בודדים מהגבול עם ארה"ב, שנותר עדיין פתוח (ונסגר עד לקיץ הבא בדיוק ביום בו עזבנו אותו.)
בבוקר עזבנו את קנדה וחצינו את הגבול לארה"ב במעבר הגבול הסמוך. ציפינו להמתנה ארוכה, שאלות נוקבות מפקידים מזרי אימה וכמובן חיטוט במקרר ובארונות למצוא את הפירות שהחבאנו כדי לא לזרקם בגבול. בפועל, לא הייתה שום מכונית לפנינו בתור, כל הפרוצדורה ארכה כחמש דקות, וכללה מספר שאלות, בדיקת פנים הקרוואן (אבל שטחית למדי – אפשר היה להבריח איזה עובד זר אחד או שניים בקלות) ותכולת המקרר. הפתעה נעימה. נסענו ל-Glacier National Park, אחותה הגדולה, המוכרת והדרומית ל-Waterton Lakes הקנדית.
ראשית נסענו לאזור בשמורה הנקרא Many Glacier. פעם – בתחילת המאה – היו באזור כ-150 קרחונים. עתה יש שם כ-20 בלבד וגם אלה ייעלמו בתוך מספר עשורים. התחביר המוזר Glacier במקום Glaciers הוא בשל נסיון פאתטי של הלבנים שנתנו לו את שמו, לשוות לשם ניחוח אינדיאני. טיילנו ככל שיכולנו, ראינו וצילמנו כבשי הרים לרוב, אך דאגנו להגיע למרכז המבקרים הנמצא באזור אחר של השמורה עוד בטרם ייסגר. מרכז המבקרים היה מצוין וסיפק לאופיר דקות הנאה רבות – להאזין לקול הזאבים, הדובים, המוסים ועוד. מבחינתנו מרכז המבקרים היה אכזבה: הסתבר לנו כי האטרקציה המרכזית בשמורה – דרך המכונה Going to the Sun סגורה בפנינו בשל גודל הקרוואן ובנוסף, שירות ההסעות שמפעילה השמורה לדרך זו במיוחד לאלה שלא יכולים לנסוע בה – הסתיים בתחילת ספטמבר. בנוסף, תחזית מזג האוויר בישרה על יום מעונן וגשום למחרת וככה גם בימים הבאים. באסה.
את הלילה העברנו בקמפינג נחמד ביותר. בהתאם למסורת בה פצחנו, גם אותו סגרו ביום שלמחרת עד לקיץ הבא. עוד באותו ערב ירדנו לחוף האגם הסמוך וחיפשנו לשוא את הדוב שנראה באזור מס' דקות לפני שהגענו. אופיר לא ויתרה על הזדמנות לשכשך רגלים במים הקפואים של האגם. חזרה במחנה, אופיר התלהבה מאיילה שבאה לבקר אותנו וללחוך פירות יער ממש ליד הקרוואן. בערב הגיעה ריינג'רית והעבירה למעט השוהים בקמפינג הרצאה על מקור השמות בפארק. היה מעניין ונחמד.
הבוקר שקידם את פנינו היה מעונן לחלוטין עם ראות אפסית. בקיצור – יום אבוד לטיול בשמור שעיקר מעלתה בהרים ובקרחונים שעליהם, כך חשבנו. הארכנו את הבוקר ללא תכנונים מיוחדים (ועם איילה ועופרתה שבאו לבקר) ומבלי לדעת מה עושים באותו היום.
עינת החליטה החלטה אופטימית עד נאיבית – לחזור לאזור Many Glacier ואם יתבהר – להצטרף לשיט המתוכנן להתקיים בשעה 14:00. אם לא יתבהר, נלך לטיול מודרך עם הריינג'ר, חשבנו. אני, סקפטי, ריאלי וגם לויאלי – הסכמתי ונסענו למאני גליישר. במפתיע, ככל שהתקרבנו התבהר והלך. הגענו למעגן ונכנסנו לרשימת ההמתנה של השיט ב-14:00. בשעה היעודה הסתבר כי נוכל לעלות לשיט ועלינו בשמחה, כי למרות העננות, השמים התבהרו ואפילו נראו קרעי שמים מידי פעם ואפילו קרן שמש בצבצה לה לעיתים. בסירה הסתבר כי מזלנו התמזל עוד יותר. הייתה זו סירה, אשר בדיוק בשיט ספציפי זה, נוסף לשיט הרגיל בשני אגמים (כולל מעבר רגלי בין אגם לאגם שבכל אחד מהם שוכנת סירה משלו), הציעה למשתתפיה טיול רגלי עם מדריך בן 3-4 ק"מ לאגם שלישי. איזה כיף!
ה-Cruise & Hike התמשך לו עד סמוך לשעה 18:00. חזרנו פשוט מאושרים. הנופים היו יפים, מזג האויר היה שמשי חלקית וטוב בהרבה משציפינו, הטיול הרגלי היה משחרר ומרענן ואופיר הלכה איתנו (כמעט) בלי תלונות והתנהגה למופת. למדנו מן המדריך החביב על שימושים שונים של האינדיאנים לצמח רעיל במיוחד הגדל באזור (רעל משתק, תרופה, תמיסה לחפיפת ראש נגד כינים!) וכיצד להבחין בין סוגי פירות היער השונים. עינת דגמה די הרבה מהפירות וגם אופיר נהנתה מדי פעם לקבל דוגמית.
גם ארוחת הערב הייתה מצוינת. משיטת הספינה בדרך חזרה המליצה לנו (כלומר לכל באי הסירה) לאכול במסעדה Family Style בקרבת מקום בשם Johnston Café. לולא ההמלצה, לא היינו מגיעים לשם, אבל המקום התגלה כשובה לב. חפצי ענתיקה מקומית משולבים בקרני איילים ובציורים אינדיאנים היו פזורים על הקירות ועל התקרות, האוכל הפשוט (מרק, לחם, תירס, המבורגר לאופיר, עוף מטוגן לנו) הגיע בכמויות גדולות, וכך גם הקינוח. היה כיף. סיום ראוי ליום שהסתמן בתחילה כמבאס והסתבר בדיעבד ובמפתיע כיום נפלא.
2 תגובות:
עומר נהיה חתיך מיום ליום. (:
צילומים מקסימים ומעבירים את הבילוי שלכם !!! פנאוווווווו !!!!
המשך נעים ואני בנתיים אוסף לך רשומת עידכונים לקפה של מתי שתחזור :-)
הוסף רשומת תגובה