הרוקיז – הנה אנחנו באים! (27.8)
אחרי לילה רווי גשם התעוררנו ליד האגם בעיר Golden לבוקר אפרפר עם קרעי תכלת. בנסיעה חזרה לעיירה ראינו כי הגשם שעברנו בלילה היה שלג בהרים העוד יותר גבוהים. ההרים כולם כוסו שכבה דקה של שלג ראשון לעונה. מחזה מרנין.
עזבנו את גולדן, לא לפני שהצטיידנו בדלק, ופנינו לכיוון Field העיירה שבלב שמורת הטבע Yoho. במרכז המבקרים קנינו את הפס השנתי לכל שמורות הטבע הקנדיות. 136 דולר. הרבה, אבל משתלם למי שמתכנן לשהות בשמורות בקנדה 7 ימים או יותר. אפילו לא נתבקשנו לתת שמות למנוי, רק חתימה מאחור וזהו. מה שאומר שכשנשוב ארצה ננסה למכור את הפס השנתי (התקף עד לסוף אוגוסט 2011) למי שמתכנן לנסוע לכאן בשנה הבאה. אכן – אפשר להוציא אותנו מישראל, אבל אי אפשר להוציא את הישראליות מאיתנו.
הגברת החביבה במרכז המבקרים התייחסה בגיחוך מזלזל לתחזית מזג האויר ליותר מיום אחד. השינויים בהרים קיצוניים ולא צפויים, במיוחד בתקופה זו של שלהי דקייטא. יש אמרה קנדית חביבה האומרת: "מזג האויר לא מוצא חן בעיניך? חכה שניה...". אנחנו קיבלנו את המלצת הגברת ונסענו ל-Emerald Lake שלא לחינם ניתן לו שמו. צבע המים של האגם ירוק-טורקיזי במיוחד והאגם כולו נאה. אופיר הצטיידה בבקבוק ריק כי היא רצתה לשאוב מים ירוקים. העובדה כי האגם כה ירוק אך המים שדלתה לבקבוק היו שקופים ו"רגילים" הפליאה אותה מאוד. בהתחלה עוד ניסתה לדלות מים ממקומות אחרים באגם ("לא, המיים פה לא טובים, צריך להגיע למים הירוקים"), אך עד מהרה הבינה את פלאי ההשתקפויות ויתר ההסברים הפיסיקליים (או לפחות הסכימה עם ההורים הטרחנים כל-כך כדי שתוכל לקבל קצת שקט לערוך חקירות נוספות באגם.)
עזבנו את Yoho מתוך מטרה ברורה לשוב אליו עוד מספר ימים ופנינו לשמורת הטבע Banff. בדרך פקדו אותנו גשם ואפילו שלג – כשנכנסנו לשמורה. אבל השלג חלף לו ואנו מצאנו לנו קמפינג יקר המרוחק כ-25 ק"מ מבאנף. הריינג'ר בפתח הקמפינג סיפר לנו על שני הגריזלים המסתובבים באזור. איזה מזל שאנו בקרוואן!
מאחר והיום יום שישי ועינת החליטה שבכל יום שישי נאכל במסעדה, יצאנו לכיוון באנף לפנות ערב. נסענו לאיטנו בכביש Bow Valley Parkway הידוע בשפעת בעלי החיים שלידו, ואכן – קבוצת מכוניות בצד הדרך סימנה לנו לעצור (זה כמו בארץ כשיש תאונה וכולם רוצים להסתכל – רק שכאן העניין הוא חיות). זה היה זכר אלק (בעברית תקנית: "אייל קנדי") עם קרניים גדולות בהן הסתבך משהו שנראה כמו חתיכת פרווה שחורה. האלק הלך מעץ צעיר לעץ צעיר, גירד, נגח והתפתל מתוך ניסיון להסיר את חתיכת הפרווה הזו מעל קרניו. לנו היה ברור: מדובר בעוד קורבן אופנה מתפכח שלא מבין מה לעזאזל היה צריך את הפריט האופנתי אך המכוער הזה.
סיימנו את יומנו הראשון בהרים בארוחת ערב במסעדה איטלקית (נו, טוב, האיטלקים ממש היו מתביישים, אבל זה מה שיש בעיר תיירותית כל כך) ואחריה השכבנו את ילדים במיטות בקרואן ונהנינו משפעת האינטרנט החופשי שמצאנו בעיר. כמה טוב שיש קרואן, כבר אמרנו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה