בדרכים - Seattle to the Canadian Rockies

24 באוגוסט – 27 באוגוסט

On the map, Seattle looks like an excellent starting point for a trip in the Canadian Rockies, but in reality it's 600 miles away, which in kids' accommodating driving, means 3-4 days.

At first, Canada looked much like Australia to us: dry & hot, but eventually the mountains became higher, the air cooler and the scenery greener, until we arrived to the Rockies, but this is for another post.

"מסיאטל נקפוץ לרוקיז הקנדיים" אמרתי לעצמי לפני כמה חודשים עת הטיול החל לקרום עור וגידים. ובאמת, סיאטל ותאומתה הקנדית ונקובר הן די קרובות להרי הרוקיז. הסתכלו במפה. אה, עכשיו תבדקו את קנה המידה של המפה. אופס. 1000 ק"מ... 3-4 ימי נסיעה במהירות מותאמת ילדים. באסה.

את המסע להרי הרוקיז התחלנו בבייס קאמפ האופייני להרפתקנים נועזים שכמותנו – מגרש החנייה של וול-מארט. למחרת הצפּנו לקנדה. לאחר התלבטות לא פשוטה החלטנו לוותר על טיול בעיר ונקובר. תחזית מזג האויר צפתה שמגיעים ימים סוערים להרי הרוקיז ואנחנו רצינו למהר לתפוש מעט מזג אויר נוח לפני בוא הגשם.

אחרי מעבר גבול די חלק (חוץ מטכס השלכת התפוחים הסמלי) עברנו לקנדה למדינת בריטיש קולומביה. בהתחלה קנדה עוד נראתה המשך ישיר לארה"ב שעזבנו זה עתה, אך ככל שהמשכנו בדרכנו החלה קנדה להזכיר לנו את אוסטרליה. אזורים חקלאיים נרחבים עם פחות ופחות צבעי ירוק המעטרים את האזור – עד מעבר לאזור כמעט מדברי. אם נוסיף לכך מזג אויר שרבי וחם – תבינו את ההפתעה שלנו. זו קנדה? בשביל השרב והצבעים הצהובים-חומים-דהויים העזנו, חצינו ימים ויבשות וחנינו בוול-מארטים?

בלב המדבר העיירה Merritt – עיירה מדברית לכל דבר ועניין, וחסרת כל דבר ועניין. הסיבה העיקרית לאזכורה בבלוגנו היא חניית הלילה שלנו שם: זו הייתה הפעם הראשונה בה לנו בקרוון פארק אמיתי - כזה שמשלמים עליו! כסף!! 40 דולר!!! קנדי!!!! אבל היה כיף. נהנינו מחיבור לחשמל (כשיש חיבור לחשמל אמיתי, לא כזה המסופק ממצבר הרכב, יש מיקרו גל ואפילו המיזוג בקרוון עובד), אינטרנט, עשינו כביסה ומקלחות בחדרי מקלחת בגודל בן אנוש גדל מימדים עם מים חמים בלי הגבלה. תענוג.

ממריט נסענו לעיר עם השם הכי משונה עד כה (חכו, חכו – יהיו עוד שמות מוזרים בהמשך) – Kamloops. זו העיר הגדולה יחסית האחרונה לפני הפארקים הלאומיים של הרוקיז והעיירות שאוכלוסייתן מונה גן ילדים בערך, ולכן זה המקום להצטייד במזון, גז, דלק וכל מה שיקר בהרים. קמלופס יושבת במיקום מדברי אמיתי ורק נהר רחב ידיים העובר בה מפריד בינה לבין נוף נתיבות. אחרי שעות בילוי לא מהנות במיוחד בסופר ובתחנת הדלק, חיפשנו מקום לפיקניק ומצאנו במקרה פארק מים! ז"א גינת משחקים על גדת הנהר שמתקניה משפריצים מים לצהלת הילדים והוריהם. אופיר התאהבה. גם אנחנו ועומר נהננו מאוד מההפוגה מהחום ומהנסיעה.

בקמלופס ביצענו החלטה אסטרטגית בעקבות תחזיות מזג האויר המאיימות: החלטנו כי במקום להמשיך לג'ספר הצפונית יותר ניסע קודם לבאנף הדרומית (שתי העיירות בהרי הרוקיז הקנדיים ושתיהן מרכזים של פארקים לאומיים הקרויים על שמן). תוספת פעוטה של עוד 150 ק"מ לשם ועוד 300 ק"מ אח"כ. קטן עלינו...

המשכנו מזרחה ולפי המלצות שמצאנו באינטרנט חנינו ללילה במגרש חנייה של קניון בעיירה הנקראת בשם הנפוץ Salmon Arm. באזור סלמון ארם הנוף החל להשתנות והפך להררי יותר וירוק בחזרה, כולל אגמים ארוכים שהמקומיים אוהבים לנפוש בהם. טיפסנו וטיפסנו עוד ועוד להרים. עברנו דרך שמורות טבע קטנות שלא התעכבנו בהם יתר על המידה – כי רצינו כבר להגיע לרוקיז.

הנוף הפך יפה יותר ויותר והאויר – קר יותר ויותר. ורטוב.

העיירה הבאה – Golden עיירה קטנה וחמודה. במרכז המבקרים הדריכו אותנו לקמפינג חינמי ליד אגם במרחק כ-20 דק נסיעה מהעיר. הגשם כבר ירד ואנו נסענו לאיטנו לקמפינג. כשהגענו – הבנו שאנו לא לבד. מליוני יתושים המתינו רק לנו. כנראה יש איזה דיל מאפיונרי בינם לבין מרכז המבקרים, השולחים להם קורבנות טריים ועסיסיים מידי יום. התבצרנו בקרוואן שלנו, ממאנים להכנע. רק הגשם החזק שהחל גירש את היתושים, אבל גם הוא הותיר אותנו בקרווננו. כמה כיף שאנחנו לא באוהל.

אחרי לילה רווי גשם התעוררנו ליד האגם לבוקר אפרפר עם קרעי תכלת. בנסיעה חזרה לעיירה ראינו כי הגשם שירד עלינו בעמק בלילה הלבין את ההרים שמעלינו. ההרים כולם כוסו שכבה דקה של שלג ראשון לעונה! מחזה מרנין.

התחנה הבאה הייתה כבר בשמורת הטבע הראשונה ברוקיז הקנדיים – אבל לרוקיז מגיע פוסט נפרד אחד לפחות.

שמורת הטבע אולימפיק Olympic National Park

20 באוגוסט – 23 באוגוסט

(תמונות בתחתית הפוסט - Pics below)

For all you English speakers:

We had a great time at Olympic NP: we set out to do the recommended activities for one day – which took us 4 days…. The highlights were the temperate rainforest and river at Hoh River, the ocean seashore with drIft wood at ruby beach, the spectacular views of glacial mountain tops at hurricane ridge and also the wildlife: a group of elks crossing the river, squirrels and the wildlife no excursion to the forest is complete without – mosquitoes.

בשעה טובה ומוצלחת ואחרי הצטיידויות לרוב התנענו את קרוואננו והתחלנו בטיול האמיתי. התחנה הראשונה – שמורת הטבע אולימפיק הנמצאת בחצי האי אולימפיק הממוקם בסמיכות יחסית לסיאטל. אנחנו הגענו לשמורה מדרום, מכיוון אולימפיה - עיר הבירה של וושינגטון.

אגב, מישהו יכול להסביר מדוע המדינות בארה"ב בוחרות דווקא בערים הלא משמעותיות שלהן לבירה? הם לא מבינים שבירה אמיתית צריכה להיות "סלע קיומנו לנצח נצחים" עם סינדרום מופרעות נפשית הקרוי על שמה. כזו שרבבות קנאים בורקי עיניים נשבעים בשמה ומעדיפים להתאבד, או יותר טוב לטבוח אחרים, אם חלילה תוקפא בה אפילו בניית מרפסת כביסה אחת?

מפאת קוצר הזמן שלנו, החלטנו לבקר בשמורה לפי ההמלצה בספר הטיולים על "אולימפיק ביום אחד". אבל לנו באופן טבעי היום הבודד התארך לארבעה...

התחנה הראשונה שלנו באולימפיק הייתה יער הגשם Quinault. אולימפיק מפורסמת בכך שהיא יער הגשם היחיד בארה"ב. מדובר ביער גשם "קר" ולא ביער גשם טרופי חם ולח. אבל בקווינו חזינו אכן ביער גשם אמיתי ומרשים: עצי מחט ע-נ-ק-י-ם חלקם מיתמרים על אל וחלקם נפולים ומהווים תשתית לעצים חדשים, על הארץ - שמיכת שרכים סמיכה, ועל העצים – טחב מסוגים שונים. וכמובן האלמנט ששום יער גשם אינו מושלם בלעדיו – יתושים.

ביער הגשם בקווינו עשינו טיול מעגלי קצר, קליל ויפה של פחות מ-2 ק"מ, מה שלא מנע מאופיר לשאול כל כמה דקות "מתי כבר נגיע?" ו-"אולי הלכנו לאיבוד?" אין ספק מדובר בילדת טבע אמיתית.

מקווינו נסענו לחניון הלילה שלנו – Kakaloch חניון (איך לעזאזל קוראים ל-campground בעברית? מאהל נשמע צבאי מידי, חניון נשמע משהו של אגד. מעתה ואילך המינוח יהיה "קמפינג") מקסים הממוקם בלב רצועת יער גשם סמוכה לחוף. היה זה הלילה הראשון שלנו בטבע (כמובן אם לא מחשיבים את הטבע המיוחד המתגלה בעת חניית לילה במגרש החנייה של וול-מארט), אכלנו פסטה ברוטב עגבניות ונהנינו מאוד מהחיים בקרוואן.

בבוקר נסענו ללב שמורת אולימפיק, ל-Hoh River Rain Forest. בכניסה רכשנו מנוי שנתי לכל שמורות הטבע בארה"ב (80$ למשפחה/למכונית) Hoh River (חשוב לבטא את ה"הוֹ" קצר ולא ארוך – Hoe – והמבין יבין.) הו מקום יפהפה ובו גם קמפינג מצוין – בתוך יער הגשם ועל שפת נהר.

כל המשך היום התמחינו בלא לעשות הרבה. ירדנו לנהר, שיחקנו עם חלוקי הנחל, אופיר אספה חלוקים בצורת לב ועיטרה אותם בעפרונות צבעוניים, שכשכה רגליים בנהר ובתוך שתי דקות הצליחה להיות גם יוכבד וגם בת פרעה – היא הצליחה גם להשליך סנדל אחד היאורה – וגם למשות אותו.

בבוקר, בעודנו מתארגנים לארוחת הבוקר על שולחן הפיקניק שלידנו, ציפתה לנו הפתעה: קבוצת אלקים – איילים (Elks) עברה ממש לידנו בדרכה לנהר. בראש הלכה קבוצת נקבות ואחריהם – הזכר המקורנן. רדפנו אחריהם בהתרגשות גדולה עד לגדת הנהר. המוזר היה שלא הייתה שום מוסיקה מקדימה המכינה אותנו לבואם של האלקים. הייתכן שהחיות בשמורה לא רואים סרטים?

משם נסענו ל-Ruby Beach שלמרות השם הצבעוני התגלה כחוף די אפרפר, אבל השמש זרחה והתמונה שהתגלתה לנגד עיננו הייתה יפה ביותר: חוף עמוס בחלוקים ובגזעי עץ סחופי גאות ושפל, בריכת גאות בה ילדים השיטו בולים צפים כאילו היו אינדיאנים מלידה, וצוקים בצורות שונות המזדקרים מהחוף ומהים. הוסיפו לתמונה את גלי הים המתנפצים והתוצאה - בילוי מענג.

משם נסענו לעיירה הגדולה בחצי האי אולימפיק – פורט אנג'לס, בה חנינו במקום המוכר והטוב – מגרש החנייה של וול-מארט המקומי, ים ארוחת טייק אוויי סינית מהמסעדה הסמוכה.

את ביקורנו בשמורת אולימפיק קינחנו בטיפוס ל-Hurricane Ridge – טיפוס (ממונע, אל תרחמו עלינו) של כשלושת-רבע השעה לנקודת תצפית מרהיבה ומשבבת לב על רכס ההרים הגבוהים משובצי הקרחונים של שמורת אולימפיק. חרק מעופף ומקרקש (אופיר: "פרפר שעון"), צ'יפמאנק קטנטן ואיילה בצד הדרך, הוסיפו לטבע הדומם אנימציה מבורכת.

בדרכנו חזרה מחצי האי אולימפיק למטרופולין של סיאטל הזדמנה לנו עוד חווייה יוצאת דופן לישראלים: חציית מפרץ פּוֹגט במעבורת ומראה מרשים של הר רייניר המושלג המאפיל גם על הגבוהים שבגורדי השחקים של סיאטל.

סיאטל - עכשיו לא רק בתמונות

15 באוגוסט – 18 באוגוסט 2010

סיאטל היא עיר מקסימה. היא בנויה גבעות-גבעות מסביב לשני אגמים והיא נושקת לאוקיינוס. למרות שהיא יפה, אי אפשר לומר שיש בסיאטל אטרקציות שעבורן שווה לעשות את כל הדרך עד אליה.

אולי שווה לחובבי ארכיטקטורה מודרנית. זה לצד זה ניצבים שני מבנים המשקפים את החזון העתידי של אותה התקופה: מגדל ה-Space Needle הוא אולי הסילואטה המזוהה ביותר עם סיאטל. מדובר במגדל מתכתי גבוה וחד צבעי שבראשו מעין צלחת מעופפת. זה היה החזון העתידני של שנות ה-60. ממש לידו ובניגודיות מוחלטת עומד החזון העתידני של שנות ה-2000. זהו המוזיאוןשהתיאור הכי מתאים לו הוא פיוז'ן לא ברור של גיטרה מותכת וה-Blob מסרטי האימה המד"ביים של שנות ה-60, והכל בצבעי טכניקולור. הניגודיות במבנים ובחזון העתידני של שנות ה-60 לעומת שנות ה-2000 היא מטלטלת ומעוררת מחשבות.

מבנה נוסף מרתק בסיאטל הוא הספרייה שאת החנוניות המובנית במוסד הלבישו בגדים מודרניים ומרתקים של האדריכל ראם קולהאס.

בסיאטל נמצא את הקמפוס הענק ובו אלפי עובדים של מייקרוסופט, את אמאזון ואת אדובי ועוד הרבה חברות תוכנה. התוצאה – מדובר בעיר הגיקית ביותר בעולם. נראה כאילו כל סיאטל – אפילו עובדי הזבל - הם אנשי תוכנה ממושקפים, התולים על האוטוזבל שלהם את דיפלומותיהם הממוסגרות.

סיאטל היא גם מקום הולדתו של סטארבאקס – המוסד אותו לא הצלחתי עד היום לקטלג אם הוא טוב או רע ליהודים: מצד אחד מדובר בקפה ממש לא טעים במחיר מופקע לחלוטין – אז בוז! ומצד שני מדובר במקום שתמיד נעים לשבת בו, איש לא מטריד אותך גם אם תשב שעות על איזה כוס קפה, יש אינטרנט, ותמיד מנוגנת בו מוסיקה מצוינת – אז בראוו!

למביט מהצד נראה שהסיאטלייטס (בני סיאטל) עובדים כולם את אותו האל וכולם מקיימים את מצוות דתו, שעיקריה – אכול אוכל אורגני, הרעש ברעשן ו/או נחר בבוז כשמישהו משלב במשפט את המילים "מקדונלדס", "פאסט פוד" או "וולמארט" וצא לג'וגינג בשעת הפסקת הצהריים.

אנחנו שהינו בסיאטל ארבעה ימים רגועים בדירה הריקה והנוחה של קרובי משפחתה של עינת, אשר קנו את עולמם מבחינתנו בכך שהתקינו מזגן בחדר השינה שלהם אך לפני מספר חודשים. אות הכבוד מוענק לארול ולרות-אן שחזו את גל החום הנורא שפקד את סיאטל בשלושת הימים הראשונים שלנו שם ואשר רק בזכותם שרדנו.

האטרקציה המרכזית עבורנו היתה הפארק המקסים שליד הבית, עם בריכת שכשוך עגולה ענקית, סנאים מתרוצצים, מדשאות ועצים מלבלבים ומערכת חממות מסועפת ובה סחלבים, צמחים ופרחים טרופיים למיניהם ואפילו קקטוסים. לשם אופיר רצתה לשוב כל העת – ואנו הסכמנו בשמחה. באופן לא אמריקאי בעליל, אין שם שלטי אזהרה רבים בנוסח "הרחצה על אחריותכם בלבד" "לא לילדים מתחת לגיל 12" בתוספת גדר חשמלית המבטיחה שאף פעוט לא ימצא את דרכו לבריכה בטעות בלא השגחה - או כל דבר מפחיד דומה. רק שלט אחד צנוע ולא בולט המציין שאין מציל בבריכה (שגובהה 40 ס"מ בחלק העמוק).

עוד בילוי מועדף עלינו בסיאטל היה כמובן ללכת לבית הקפה שליד הבית (volunteer park café) ולהתענג על קפה ומאפה. 2 קפה ומאפין לנו, אופיר בוחרת עוגיה ענקית ונהנית לכבד אותנו בה, וכך – בתוספת אינטרנט שאין בדירה שלנו - מעבירים בנעימים את הבוקר המאוחר.

המארחים שלנו – ליאורה ופול הנהדרים – דאגו כל ערב להזמין אותנו לארוחת ערב עם ילדיהם החמודים לחלוטין.

האטרקציה התיירותית היחידה שממש אהבנו הייתה Pike Place Marker על דוכני הדגים והמזכרות שלו. עוד מקום אחד שבו עינת מאוד נהנתה הוא חנות הספרים הענקית Elliot Bay Book Store שבה פשוט מליוני ספרים. היא שהתה שם שעות (בחברתו של עומר שהיה סבלני כאשר לא ישן). המטרה המרכזית היתה לקנות ספר טיולים נוסף, אבל חוץ מזה היא טוענת שקראה קטעים מהרבה ספרים ופינטזה על שפעם יהיה לה זמן לקרוא אותם. זה יקרה אולי כשעומר ישתחרר מהצבא.

תמונות ראשונות מסיאטל