סיאטל - עכשיו לא רק בתמונות

15 באוגוסט – 18 באוגוסט 2010

סיאטל היא עיר מקסימה. היא בנויה גבעות-גבעות מסביב לשני אגמים והיא נושקת לאוקיינוס. למרות שהיא יפה, אי אפשר לומר שיש בסיאטל אטרקציות שעבורן שווה לעשות את כל הדרך עד אליה.

אולי שווה לחובבי ארכיטקטורה מודרנית. זה לצד זה ניצבים שני מבנים המשקפים את החזון העתידי של אותה התקופה: מגדל ה-Space Needle הוא אולי הסילואטה המזוהה ביותר עם סיאטל. מדובר במגדל מתכתי גבוה וחד צבעי שבראשו מעין צלחת מעופפת. זה היה החזון העתידני של שנות ה-60. ממש לידו ובניגודיות מוחלטת עומד החזון העתידני של שנות ה-2000. זהו המוזיאוןשהתיאור הכי מתאים לו הוא פיוז'ן לא ברור של גיטרה מותכת וה-Blob מסרטי האימה המד"ביים של שנות ה-60, והכל בצבעי טכניקולור. הניגודיות במבנים ובחזון העתידני של שנות ה-60 לעומת שנות ה-2000 היא מטלטלת ומעוררת מחשבות.

מבנה נוסף מרתק בסיאטל הוא הספרייה שאת החנוניות המובנית במוסד הלבישו בגדים מודרניים ומרתקים של האדריכל ראם קולהאס.

בסיאטל נמצא את הקמפוס הענק ובו אלפי עובדים של מייקרוסופט, את אמאזון ואת אדובי ועוד הרבה חברות תוכנה. התוצאה – מדובר בעיר הגיקית ביותר בעולם. נראה כאילו כל סיאטל – אפילו עובדי הזבל - הם אנשי תוכנה ממושקפים, התולים על האוטוזבל שלהם את דיפלומותיהם הממוסגרות.

סיאטל היא גם מקום הולדתו של סטארבאקס – המוסד אותו לא הצלחתי עד היום לקטלג אם הוא טוב או רע ליהודים: מצד אחד מדובר בקפה ממש לא טעים במחיר מופקע לחלוטין – אז בוז! ומצד שני מדובר במקום שתמיד נעים לשבת בו, איש לא מטריד אותך גם אם תשב שעות על איזה כוס קפה, יש אינטרנט, ותמיד מנוגנת בו מוסיקה מצוינת – אז בראוו!

למביט מהצד נראה שהסיאטלייטס (בני סיאטל) עובדים כולם את אותו האל וכולם מקיימים את מצוות דתו, שעיקריה – אכול אוכל אורגני, הרעש ברעשן ו/או נחר בבוז כשמישהו משלב במשפט את המילים "מקדונלדס", "פאסט פוד" או "וולמארט" וצא לג'וגינג בשעת הפסקת הצהריים.

אנחנו שהינו בסיאטל ארבעה ימים רגועים בדירה הריקה והנוחה של קרובי משפחתה של עינת, אשר קנו את עולמם מבחינתנו בכך שהתקינו מזגן בחדר השינה שלהם אך לפני מספר חודשים. אות הכבוד מוענק לארול ולרות-אן שחזו את גל החום הנורא שפקד את סיאטל בשלושת הימים הראשונים שלנו שם ואשר רק בזכותם שרדנו.

האטרקציה המרכזית עבורנו היתה הפארק המקסים שליד הבית, עם בריכת שכשוך עגולה ענקית, סנאים מתרוצצים, מדשאות ועצים מלבלבים ומערכת חממות מסועפת ובה סחלבים, צמחים ופרחים טרופיים למיניהם ואפילו קקטוסים. לשם אופיר רצתה לשוב כל העת – ואנו הסכמנו בשמחה. באופן לא אמריקאי בעליל, אין שם שלטי אזהרה רבים בנוסח "הרחצה על אחריותכם בלבד" "לא לילדים מתחת לגיל 12" בתוספת גדר חשמלית המבטיחה שאף פעוט לא ימצא את דרכו לבריכה בטעות בלא השגחה - או כל דבר מפחיד דומה. רק שלט אחד צנוע ולא בולט המציין שאין מציל בבריכה (שגובהה 40 ס"מ בחלק העמוק).

עוד בילוי מועדף עלינו בסיאטל היה כמובן ללכת לבית הקפה שליד הבית (volunteer park café) ולהתענג על קפה ומאפה. 2 קפה ומאפין לנו, אופיר בוחרת עוגיה ענקית ונהנית לכבד אותנו בה, וכך – בתוספת אינטרנט שאין בדירה שלנו - מעבירים בנעימים את הבוקר המאוחר.

המארחים שלנו – ליאורה ופול הנהדרים – דאגו כל ערב להזמין אותנו לארוחת ערב עם ילדיהם החמודים לחלוטין.

האטרקציה התיירותית היחידה שממש אהבנו הייתה Pike Place Marker על דוכני הדגים והמזכרות שלו. עוד מקום אחד שבו עינת מאוד נהנתה הוא חנות הספרים הענקית Elliot Bay Book Store שבה פשוט מליוני ספרים. היא שהתה שם שעות (בחברתו של עומר שהיה סבלני כאשר לא ישן). המטרה המרכזית היתה לקנות ספר טיולים נוסף, אבל חוץ מזה היא טוענת שקראה קטעים מהרבה ספרים ופינטזה על שפעם יהיה לה זמן לקרוא אותם. זה יקרה אולי כשעומר ישתחרר מהצבא.