ילוסטון: נמאס כבר מהקרשים המטומטמים האלה!

20-22 בספטמבר

בלילה, יממה פלוס אחרי היום הנורא שלנו עם אופיר, דיברנו עם אופיר על ההתנהגות שלה. אופיר טענה בין היתר שזה לא פייר שאנחנו מחליטים מה עושים כל הזמן והיא אף פעם לא. היא הציעה שהיא תחליט מה עושים יום אחד בשבוע. מה יכולנו לעשות עם ניהול מו"מ כ"כ רציונלי שבא מילדה בת ארבע וחצי? (האם גנים של עו"דים עוברים בתורשה?) הסכמנו.

למחרת, נסענו, לפי בחירתה של הילדה/פרקליטה, אל מחוץ לשמורה – לעיירה הקטנה ווסט ילוסטון הנמצאת (אם לא הבנתם לפי השם) בשער המערבי של ילוסטון. אופיר בחרה לנסוע ולראות מרכז דובי גריזלי וזאבים. הדובים נאספו למקום אחרי שסולקו מהטבע – אם בגלל שהם עצמם תקפו בני אדם כדי לקבל מזון או שאימם נהרגה כשהם עדין גורים. הזאבים נולדו במקום שמגדל זאבים לרביה (למה? לא הצלחנו לגלות) ואם לא היו לוקחים אותם למרכז הזה היו מרדימם אותם. בקיצור – מקום חיובי ביותר.

בדרך לשם, עוד בשטח השמורה, קרו שני אירועים מרגשים בו זמנית:

פקק תנועה בדרך סימן לנו כי חיות נמצאות בקרבת מקום (פקק מסוג זה מכונה בשמורות Wildlife Jam...) ואכן, לצד הדרך על שפת נהר, נתקלנו בלהקת אלקים משתזפת. כולם, כולל זכר עם קרניים ענקיות שחלק מהמבקרים הנלהבים התקרבו אליו הרבה יותר מדי. אבל שם לא הייתה רינג'רית לומר להם לזוז...

במקביל התרחש האירוע המרגש השני – במקום בו נעצרנו לראות אלקים הייתה קליטה! וכך יכולנו לקיים שיחות עם משפחותינו אחרי ימים לא מעטים נטולי קשר משפחתי.

בווסט ילוסטון עינת ואופיר הלכו למרכז דובי הגריזלי, ואני חיפשתי (ואף מצאתי) ויי-פיי וכך יכולתי לשלוח ולקבל מיילים.

מרכז הגריזלים היה נחמד ביותר לפי עדות הבנות. מכל התצוגות המאלפות שם, עינת סיפרה שהבינה עד כמה חשוב לא להאכיל את הדובים כי אם דוב מתרגל לראות בבני אדם מקור מזון הוא ימשיך לבוא ולחפש אוכן ובמוקם או במאוחר הוא יהפך למטרד. גם אם הוא לא יתקוף בני אדם, בסופו של דבר תהיה היתקלות כלשהי שבגללה או שיהרגו אותו או שיסלקו אותו מהטבע – למקומות כמו המרכז הזה.

לסיום היום של אופיר, אופיר בחרה לארוחת ערב לאכול פיצה. הפיצה הייתה מעולה לחלוטין. אם זה היה תלוי באופיר – היינו עוד מקנחים במחזמר שהיה בעיירה, אך במקום זאת חזרנו לחניון מדיסון. בדרך חזרה, בדמדומים שלאחר השקיעה, המון אלקים וצבאים באחו הגדול הזכירו לנו כי שבנו לילוסטון עטירת חיות הבר.

בוקר המחרת נפתח בדרך הטובה ביותר מבחינתנו: אופיר הפנתה את תשומת ליבנו לנקבת אלק גדולה שטופפה לה בניחותא ליד קרווננו. מאוחר יותר, כשיצאנו לדרכנו היומית והפעם לכיוון המיצג המפורסם ביותר בילוסטון - הגייזר "אולד פיית'פול", המתין לנו בפתח הקמפינג העדר כולו, כולל הגבר שבחבורה - אלק גדול, מקורנן ביותר ועצבני ביותר ממספר תיירים דבילים שהחליטו שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להתקרב לאלק יתר על המידה.

אחרי שצילמנו את הגבר-גבר, המתנו בצד בסבלנות מתוך תקווה להוכיח את תורת היחסות של דרווין – שרק החזקים והחכמים שורדים. במילים אחרות – שאפתי לצלם את ההתקפה הצפויה של האלק העצבן על התיירים הדבילים. ההתקפה לא הגיעה. חבל. אולי בכ"ז גבי אביטל צדק במשהו...

עוד בטרם הגענו ל"זקן הנאמן" תחושה מוזרה החלה מקננת בי: הדרך הפכה לדו-מסלולית והפניה לכיוון הגייזר הייתה דרך מחלף (אחזור עבור הקורא האיטי: מחלף וכביש דו מסלולי בלב שמורת טבע!) שני דברים טובים אני יכול לומר על אזור האולד פיית'פול: יש שם מרכז מבקרים חדש, מרתק ומעולה ויש שם קליטה סלולרית, מה שיאפשר לנו לדבר עם משפחת קשר היושבת בסוכתה.

חוצמזה – אופיר תמצתה את התחושה שלי כשצעדנו לכיוון האולד פיית'פול על ה-Boardwalk (מדרכות העץ): "נמאס לי מללכת על הקרשים המטומטמים האלה!" גם לנו. הכל היה מאכזב ומעצבן: מגרשי חנייה עצומים, ריבואות תייריים מהסוג היפאני, מדרכות סלולות ו-Boardwalks המקיפים את האולד פיית'פול, טריבונות בהם התיירים ממתינים להתפרצות הגייזר המפורסם וכמובן – ההתפרצות המתוזמנת של הגייזר, כמו היה מעשה ידי אדם. כל אלה יוצרים תחושה סינתטית לחלוטין. תירבות היתר שנעשה כאן לטבע הפך את הטבע למלאכותי. באזור הזה האדם – התייר על צרכיו ונוחותו, הוא במרכז – לא הטבע. הטבע כאן הפך לתפאורה לצרכי האדם.

ולא סתם "צרכי האדם" – הכל כאן מכוון לצרכי התייר היפאני-סטייל – זה שמגיע לילוסטון ליומיים באוטובוס תיירים גדול וצריך להספיק לסמן וי בצ'קליסט של האטרקציות שיש לילוסטון להציע בזמן הקצרצר הזה ומתוזמן על הדקה: תצפית אחת לקניון במרחק צעידה סלולה של דקה וחצי מהחנייה – צ'ק, גייזר אחד מתפרץ בדיוק בזמן כדי שנספיק להגיע לחנות המזכרות – צ'ק. התייר היפאני סטייל לא יכול להרשות לעצמו שהגייזר לא יתפרץ בזמן או ללכת חצי שעה בדרך סלולה למחצה כדי ליהנות מנקודת תצפית מרהיבה, ואפילו לא יכול להרשות לעצמו מזג אויר גרוע ליום אחד – הרי יש תכנית טיול שצריך לקיים. די ברור למשל שאם יום אחד האולד פיית'פול לא יתפרץ מסיבה טבעית כלשהי, השמורה תתבע בתביעה ייצוגית על אי קיום הסכם, על הפסדים כלכליים לחברות התיירות ועל עוגמת נפש לתיירים.

החוויה הגדולה בטבע היא בסופו של עניין לא הנופים כשלעצמם. העניין המהותי בחוויית הטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי. לא משנה כמה מתכוננים לפני ביקור בשמורה – קוראים ספרים, מתבוננים בתמונות וכו' - החוויה בטבע משתנה עם שינוי באור, שינוי במזג האויר, מציאת זוית מבט/צילום השונה מעשרות התמונות שראית על השמורה. חווית גילוי פתאומי ולא צפוי של דב ואפילו צבי או אלק בעיקול הדרך, מעצימה את חוויית הטבע והיא זו שתיחרט בזכרון.

אז נכון שמגיע גם לתיירי היפאני-סטייל גם ליהנות בדרכם משמורות הטבע. לכן נכון יהיה לאפשר גם מסלולים סלולים בני דקה ממגרש החנייה לנקודות תצפית או לשים כסאות ליד האולד פיית'פול. אבל בילוסטון הגדילו עשות והפכו את רוב השמורה המטויילת לכזו המיועדת לתיירי היפאני-סטייל: קשה להינות מעוצמת הטבע של האולד-פיית'פול כשכולו עטור שלמת בטון ומלט. קשה להתרשם וליהנות מהקניון המדהים של הילוסטון אם האופציה היחידה העומדת לפני התייר היא לחבור לריבוא התיירים מנקודות תצפית בודדות – אין מסלולים קצרים יחסית או אזורים מעט פחות מתועשים המאפשרים את חוויית הנוף והטבע בלי ים האדם מתקתק המצלמות.

תחושת המקדולנדס, ושבירת האיזון בין האדם לטבע הזו שליוותה אותי בילוסטון והגיעה לשיאה באולד פיית'פול היא שגרמה לכתיבת הפוסט הקודם על האולד פיית'פול (ולמי שתהה – מדובר בסאטירה וגם בניסיון ליצור תיאוריית קונספירציה)

למחרת, אחרי קפיצה נוספת לאולד פיית'פול, עזבנו את ילוסטון והדרמנו לכיוון שמורת Grand Teton. אקורד הסיום בילוסטון היה מרגש במיוחד: אחרי שישה ימים בילוסטון בהם רק שמענו על הגריזלים – סוף סוף ראינו אחד. הוא הלך לו במהירות בצד המרוחק של נחל קטן לצד הדרך כאילו הוא מאחר לפגישה חשובה. הוא היה גדול, שרירי וחום. גריזלי. מכוניות שעצרו אחרינו כבר לא זכו לראותו. כבר אמרתי – העניין בטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי.

החווייה הזו הכניסה מידתיות לרגשותי המעורבים ביחסי לילוסטון. אחרי שבעת ימי שהותנו בשמורה הענקית הזו: מחד גיסא, בחלקים משמעותיים של ילוסטון נשבר האיזון בין הטבע לבין צרכי תייר-האינסטנט שבא לביקור חטוף בשמורה, עד כדי הפיכת הטבע למעין תפאורה מעוצבת למשעי לתייר. לא שונה מהותית מהגנים המטופחים שמוצאים בארמונות צרפת נניח. מאידך גיסא, ילוסטון כה עשירה בחיות בר מכל הסוגים שאוהבי טבע וחיות ממש חייבים להגיע לכאן ולשהות ולטייל בשמורה מספיק זמן כדי לחוות את ההתרגשות שבמפגש עם חיות הבר.

ילוסטון - יום חינוך ארוך בקניון ותופת גהינום

18-19 בספטמבר

טוב, אז לברק נמאס לכתוב ועכשיו זו אני – עינת שכותבת. ממני אל תצפו לתובנות מעמיקות על החיים בכלל והמסע בפרט או לחידודי לשון ובכלל לכתיבה יצירתית ומרתקת. ממני תקבלו את העובדות היבשות, אבל תתנחמו בכך שבזכות זה תוכלו להנות סו"ס מהתמונות שלנו.

ביום השני בילוסטון תיכננו לבקר בקניון ילוסטון. זהו קניון שנחצב כמובן על ידי נהר הילסטון והוא עמוק למדי בחלקים מסויימים. בגלל הפעילות ההידרו תרמית באזור, ה- V שהנהר חצב בסלע התכסה בצבעים שונים בהתאם לפעילות התרמית והמינרלים שבקעו באותו מקום. וכך, הקניון מתהדר בגוונים רבים שנעים בין לבן-צהבהב, לצהוב ממש, אדום ורוד. בנוסף ישנם שני מפלים עצומים שזורמות בהם כמויות מים מרשימות, המקשטים את הקניון.

אבל עוד קודם שהגענו לקניון היינו צריכים לצאת מוקדם מוקדם (קשה ומסובך לנו וגרם להמון מתח) ולנסוע עד לקמפינג הנקרא נוריס, הסמוך לקניון הילוסטון, כדי לתפוס מקום ללילה הבא. כי ככה זה בסוף השבוע – יש למהר ולמצוא מקום כבר בבוקר. כך עשינו. אלא שבנוסף למתח הרגיל אופיר החלה להתנהג בצורה בלתי מקובלת, כולל צעקות עלינו ומכות לברק. לאור זאת החלטנו, לראשונה בטיול להעניש אותה עונש אמיתי – לא לראות סרטים כל היום. אופיר לא האמינה שאנחנו רציניים בנושא ובכתה בכי גדול כל החצי שעה הראשונה של הנסיעה, עד שנרדמה. אמנם בהמשך כבר הרשינו לה לראות סרט, אבל היא המשיכה להתנהג בצורה מזעזעת, לא הסכימה לצאת מהמכונית לטיולים הקצרצרים של צפיה בקניון, ולכן זכתה להשאר לבד בקרוואן בשעה שאנחנו הלכנו לצפות בקניון.בקיצור – יום חינוך ארוך – אבל בסופו היא החלה להתנהג בצורה נורמלית ובעיקר – מאז יש לנו איום בעונש שמאוד מרתיע אותה – עונש שלילת הסרטים בנסיעה.

חזרה לקניון ומראותיו – הוא היה יפה ומרשים. אך כל התיירים מתרכזים בצד הדרומי ובצד הצפוני של הקניון, בשני מסלולי נסיעה מהם מובילים מסלולי הליכה סלולים גם הם לנקודות צפיה שונות של הקניון. גם אנחנו כמובן נדחקנו עם המוני היפנים ועמך אמריקה לראות את המראות. מה לעשות, אנחנו לא המשוגעים שנרד לתוך הקניון ממש.

בין הסיור בגדה הדרומית לגדה הצפונית אני ואופיר הלכנו לבקר במרכז המקרים של האזור, בו למדנו על מקור הפעילות ההידרו-תרמית באזור, ה"נקודה החמה" ( hot spot) שמתחת לאדמת ילוסטון שהיא כיס מגמה שמשום מה מגיע קרוב יותר לפני כדור הארץ מבמקומות אחרים והוא שגורם לכל הפעילות ההידרותרמית במקום. אופיר נהנתה במיוחד מסרטי אסונות על הרי געש מתפרצים שרצו שם בלופ, וכן ללחוץ על מפת כדור הארץ ולהאיר את כל הרי הגעש בעולם ואת ההוט ספוט גם.

לנו כאמור בנוריס, קמפינג חמוד למדי בחורשת עצי מחט גבוהים. מסתבר ששם הייתה התקפה של גריזלי כחודש לפני כן, אך בלילות שאנו ישנו שם לא ראינו או שמענו ולו דובון אחד (ראינו ביזון שהתיישב באחו הסמוך וכמובן סנאים לרוב).

נוריס, אגב, נקרא על שם אחד נוריס, שהיה המפקח השני של פארק ילוסטון. הוא עשה כמה דברים למען הפארק, כמו תחילת סלילת הכבישים, וקצת פרסום של הפארק, אך עיקר מורשתו היא בקריאת חלקים נרחבים של הפארק על שמו. כך למשל הוא קרא לאזור התרמי הזה בשם נוריס, ואח"כ על שם האזור נקרא גם הקמפינג.

ואכן, ביום השלישי טיילנו בנוריס גייזר בייסין (Norris Geyser Basin).

באזור נוריס עשינו טיול מעגלי קצר – שחלקו היה שוב על קרשי עץ – בין כל מיני תצורות הידרו תרמיות מעלות אדים מסריחים (גופרית כמובן), מעיינות לוהטים שמהם בוקעים בנוסף למים החמים צבעים יפיפים. הצבעים נגרמים מבקטריות שונות החיות במיים הלוהטים. והיה מרתק למוד שבזכות המחקר על הבקטריות האלו פותחה שיטת ריבוי של גנים במעבדה מה שמאפשר בדיקות גנטית לעובר, זיהוי פלילי גנטי ועוד.

בעודנו מהלכים במסלול המעגלי, רוח חטפה את הכובע של עומר מעל ראשו והעיפה אותו מעבר למסלול ההליכה. בימים כתיקונם, או יותר נכון אם הייתי ללא אופיר, הייתי יורדת לשניה מהמסלול ולוקחת את הכובע, שבאדיבותו נשאר כמה שניות ליד המסלול. אולם אחרי שהדגשנו בפני אופיר מספר רב של פעמים שאסור לרדת ממסלול ההליכה באזורים ההידרו תרמים כי עלולים לדרוך על אזור דק וליפול לקלחת רותחת – לא יכולתי שלא לשמש דוגמא ומופת ולא לרדוף אחרי הכובע אל מעבר למסלול הקרשים. הכובע המשיך להתרחק במשב רוח הבא, וכבר היה באמת באמצע האור המבעבע כך שהיה אבוד באמת. זה המחיר שיש לשלם על חינוך הילדה לציית לכללי ההליכה באזורי גייזרים.(אופיר, אגב, התנהגה למופת ביום של אחרי היום המשברי וגם מצב רוחה היה מרוחם)

המשכנו לעוד אזור הידרותרמי שנקרא ביצירתיות פנכת הצייר ושם חזינו בברכות חמות בשלל צבעים, גייזרים של קיטור, גייזרים של מים, בוץ מבעבע – בקיצור - כל דרכי העינויים בגהינום.

בדרך עצרנו ליד עדר ענקי של ביזונים שהחל לחצות את הכביש. חלק מהביזונים היו עצבניים והתפתח קרב ענקים בין שניים מהם, לשימחת ליבו של ברק.

ילוסטון - עמק הלאמאר Lamar Valley

17 בספטמבר

סליחה לכל קוראינו ומוקירינו על האיחור הבלתי סביר בפרסום פוסטים. אנו נשתדל להיות ממושמעים יותר מכאן ואילך - נרבה בתמונות ונמעט ככל הניתן במלל ובהגיגים תוצרת בית

בבוקר נכנסנו סופכלסוף לילוסטון מהכניסה האחורית. דבר ראשון שריינו לנו מקום בקמפינג הראשון שפגשנו, כי הזהירו אותנו ממחסור במקומות לקרוואנים באזור. ואכן, אנחנו תפסנו המקום האחרון בקמפינג השמור לקרוואנים – והשעה הייתה רק 10 בבוקר. זה היה קמפינג בסיסי ביותר בלי מים זורמים. את מי השתיה שואבים במשאבת יד השואבת מים מבאר עמוקה.

האזור בילוסטון אליו נכנסנו נקרא עמק "לאמאר" וחלק גדול ממבקרי ילוסטון כלל לא מבקרים בו, בגלל ריחוקו מהאטרקציות המרכזיות בשמורה. לנו סיפרו כי האזור רווי בחיות – ועבורנו זו כמובן האטרקציה בה"א הידיעה.

נסיעה קצרה בעמק הלאמאר וכבר ראינו ביזון לצד הדרך. מאוד התלהבנו למראה החיה הענקית, הפרוותית והטפשה למראה. עצרנו עצירה חצי חוקית לצד הדרך ואני רצתי אחריו – הביזון מתקדם באדישות – ואני אחריו - מצלם את האטרקציה החד פעמית ללא הפסקה. בינתיים אופיר החלה כדרכה לחקור. היא מצאה את עקבות הביזון מותווים על גלליו והתלהבותה לא ידעה שובע.

איזו התלהבות! ביזון! אמיתי!! ואנחנו צילמנו אותו!!! מקרוב!!!! בשעה שחלפה לה מאז ההתקלות ההסטורית עם הביזון כבר ראינו עשרות עד מאות ביזונים. מסתבר שבלאמאר יש אלפים כאלה. מעתה ואילך התקלות בביזון בודד בילוסטון הייתה מניבה העפת מבט מזלזל-משהו ותו לא. רק אירועים ביזוניים מסעירים יותר כגון חציית עדר שלם את הכביש לידנו, או קרבות בין ביזונים, גרמו לנו להיעצר ולטרוח להוציא את המצלמה מנדנה.

אבל ככה זה: ביזונים מתלהבים מביזונים.

חוץ מביזונים רואים בלאמאר מידי פעם עדרי צבאים ואנטילופות אמריקאיות בודדות.

נסענו לכל ארכו של עמק הלאמאר, שהזכיר לנו בצבעיו ובחמוקיו את המאסאי-מרה לכיוון Mammoth Hot Springs. זהו אזור פעיל הידרו-תרמי המגיר מבטן האדמה מעיינות חמים. החיבור בין המעיינות החמים והגופרתיים למינרלים באדמה יוצר נוף של טרסות צבעוניות (מצהוב דרך חום לאדום) ועוד כל מיני יצירות טבעיות הנראות לא-טבעיות. לפני כמה עשרות שנים כל הטרסות עוד היו פעילות, מהבילות וצבעוניות, אך היום רוב המעיינות החמים נסתתמו ורוב הטרסות התייבשו ונותרו דוממות, לבנות ויבשות. זו הייתה ההתקלות הראשונה של אופיר עם ה-Boardwalk מסלולי ההליכה מעץ שמותקנים מעל אזורים הידרו-תרמים פעילים והיא נהנתה מאוד לרוץ על הקרשים ולעצור מילימטרים משפתם לפני נפילה לאזורים הרותחים. במחשבה שניה, אולי יותר מהריצה על הקרשים, היא נהנתה להפחיד אותנו.

האמת היא כי יותר מטרסות גופריתיות, צורת הנוף השכיחה ביותר באזור מעיינות הממות' היא שלטים עליהם כתוב להזהר מהאלקים ולא להתקרב אליהם, כי הם מתקיפים אנשים שמתקרבים אליהם יתר על המידה. ואכן, אלקים גדולים ומקורננים רעו בשלווה יחסית ליד שלטי האזהרה. אנחנו כמובן התקרבנו אליהם יתר על המידה (אנחנו הרי לא סתם תיירים – אנחנו ישראלים!) והורחקנו בעדינות תקיפה ע"י הריינג'ית המתנדבת שכל תפקידה במשך 5 חודשי התנדבותה בפארק בשנה הוא לדאוג לכך שתיירים כמונו לא יתקרבו יתר על המידה לאלקים הגדולים.

את הערב (ערב יום כיפור) העברנו בנעימים בארוחת "על האש" ובהדלקת מדורה מעצים שאספנו שלושתנו במאמץ משותף. נרדמנו בציפיה לקראת הבאות בילוסטון.

כי מצפון תפתח הטובה: שמורת הטבע ג'ספר והעיירה ג'ספר

2-4 בספטמבר

In this post we shall tell the tale of Jasper national park. We spent about three days there. First we took the sky tram to the top of Whistler Mountain and since it was a beautiful day, the views were spectacular. The next day we spent in the Maligne valley: Medicine lake (so named by Indians because of the odd phenomenon of the water disappearing from the lake towards the end of the summer due to – now known – underground channels) and the Maligne lake, where we had a great picnic when the flies didn't bother us. We ended our tour of the Jasper vicinity with fortunate viewing of big horn sheep near the deserted mining town Pocahontas.

בג'ספר הצפונית יש תחושה אמיתית של Frontier Land – עיירת גבול רחוקה וקצת שכוחת אל. דומה מעט לזו שחווינו בעיירות שכוחות האל שבאלסקה. בבאנף יש תחושה אירופאית-אלגנטית ובג'ספר יש תחושה חלוצית-מחוספסת. אם באנף מעוררת תחושה של סיידר אלכוהולי חם אל מול האח המבוערת, ג'ספר זה ערק איילות.

עוד בטרם נכנסנו בשערי העיירה, החלטנו לאור מזג האויר הסימפטי, לעלות ברכבל לתצפית מהר Whistlers. המטרה האמיתית הייתה לספק אטרקציה לאופיר, אבל המראה שנגלה לנו מלמעלה היה פשוט מהמם: שלושה רכסי הרים שמתחילים (או מסתיימים) סמוך לעיירה ג'אספר, למטה רואים את כל העמק של העיירה שמתפצל לשלושה עמקים בין רכסי ההרים השונים, ובהם המון המון אגמים בגווני כחול שונים: כחול, טורקיז, תכלת עז וכו'. תחושה משכרת של להיות על גג העולם. ממש מקום למדיטציה, וזה מה שניסינו לעשות – כל אחד בדרכו: עינת הסתכלה על הנוף והניקה את עומר, אופיר חיפשה פיסות שלג והסתכנה בנפילה כל הזמן וברק צילם (צילומי פנורמה מובטחים כשנשוב). עומר קיטר קצת בדרך למעלה ברכבל, וחשבנו שכואבות לו האוזניים מהלחץ, אבל הוא נרדם זמן קצר אחרי שעלינו והתעורר קצת לפני הירידה לבקש קצת חלב.

מהתחנה העליונה של הרכבת נמשך מסלול של עוד כקילומטר וחצי עד לפסגת ההר ממש. אנחנו, מונהגים ע"י עקרונות הבריאות הנוקשים שלנו, הסתפקנו כמובן בהליכה קצרה של עוד כמה מאות מטרים מהרכבל ובשוקולד בלגי. הבטחנו לאופיר שליד פיסת השלג הראשונה שנמצא על ההר יהיה שוקולד, ואופיר חיפשה מהיכן יצוץ שם שוקולד, אולי הוא גדל שם על הסלעים, הרהרה בקול.

ושם, בנוף הקדומים רב ההוד וההדר, במקום בו כל אחד משתתק לנוכח יפי הבריאה וחושב על משמעות החיים, אמרה אופיר בעודה לועסת את השוקולד המובטח: "אתם יודעים, שוקולד עושה עצירות. סבתא ציפי אמרה לי." ואח"כ עוד הוסיפה ואמרה: "עכשיו יהיה לי קקי חום בצבע שוקולד." וחזרה ללעוס את השוקולד בנחת. מעורר השראה.

הנוף היה באמת מרהיב ומעורר השראה, ההרים מלאי עוצמה, ויותר אגמים מכפי שניתן לספור. אבל למרות הויסטה וכמובן למרות התובנות מעוררות ההשראה של אופיר, חזרנו בצער לרכבל וירדנו למטה, לעוד לילה בקמפינג בסיסי שאין מה לכתוב עליו, פרט לעובדה המשמחת שנמצא לנו מקום בו, שכן התברר שבהיותו הזול שבין הקמפינגים באזור הוא היה כמעט מלא לגמרי כשהגענו בשעה 18:00.

למחרת נסענו לאגם Maligne היפהפה. בדרך עברנו באגם Medicine שנקרא כך בגלל שהמים בו נעלמים לקראת סוף הקיץ, והאינדיאנים המקומיים סברו שיש בו רוחות ויש לו כוחות מיוחדים. מסתבר שהמים באגם ניגרים לתוך מערכת נהרות תת קרקעית. כאשר יש זרימה חזקה של מים אחרי הפשרת השלגים וכמות המים הנכנסת גדולה מהכמות הנבלעת לבטן האדמה - המים מציפים את האגם, וכאשר כבר אין כל כך הרבה מים בסוף הקיץ, האגם כאילו נעלם. המים אגב בוקעים שוב מעל לפני הקרקע 17 ק"מ משם ומצטרפים לאחד הנהרות. תופעה מרתקת.

ערכנו פיקניק לצד אגם מאליין ודי מהר הותקפנו על ידי עדות ברחשים/יתושים המוניות שמרחפים דרך קבע מעל הצמחיה שליד האגם. מזל שהיו משבי רוח כל כמה דקות, שתודות להם נעלמו הלהקות לכמה דקות. אבל כאמור, הם חזרו ובכוחות מחודשים כשהאויר עמד. את זה לא רואים בתמונות, או באף גלויה מהוקצעת מהרוקיז. בעצם זה הזמן לגלות לכל קוראי הבלוג החושבים שהחיים בטיולים דומים לגלויות הנוף: בניו זילנד הותקפנו מספר פעמים ע"י זבובוני חול צמאי דם, ובמדבר הזבובים הטורדניים לא מפסיקים לזמזם סביבך ולו לרגע אחד. ביער גשם אוסטרלי במיוחד הותקפנו ע"י עלוקות צמאות דם ומספרים שהיתושים של אלסקה והרוקיז הקנדיים הם בעצם פייפרים (למזלנו לא פגשנו בם גם באלסקה וגם ברוקיז בשל התקופה בה טיילנו). את זה לא סיפרו לכם הא?? בשביל מידע חשוב ורב ערך זה יש אותנו. ברק נזכר באימרה של המאורים בניו זילנד לפיה היתושים וזבובי החול נועדו להזכיר לאדם שלא ללכת בטל ולעצור לבהות בנופים המשכרים של ההרים יותר מדי. אכן, מילים כדורבנות.

אז באמת לא הלכנו בטל. חוץ מלאכול. אופיר זרקה למים ענפי עץ ואז צעדה באומץ לתוך המים (סנדלים, מכנסיים והכל) כדי לחלץ את הענף המסכן. וחוזר חלילה.

באותו ערב החלטנו ללכת לקמפינג היקר יותר המצוי ליד ג'אספר, ולהנות מחשמל, ולבשל ארוחה טובה. ויתרנו על מסעדה, אף שהיה זה יום שישי, כי לא היה טעם לשלם לקמפינג כזה ואז להעדר כל הערב. במקום הראשון שניסינו כבר לא היו מקומות. גם המקום השני פרסם על השלט שלו שאין לו כבר מקום אנחנו בחוצפה שאלנו אם נוכל בכל זאת למלא שם מים ואז עידכנה השומרת החביבה שעדיין יש שני מקומות פנויים ל RV עם חשמל, אבל מדובר בחניה במגרש חניה. לא היה איכפת לנו. לינה בחורשה מלאת סנאים יש לנו כל שאר ימות השבוע. הפעם באנו לנצל את מקורות האנרגיה של קנדה. ההחלטה התבררה כמוצדקת לגמרי כי היה יום חמים ביותר ובזמן הבישול ברק הפעיל את המזגן אפילו! ברק בישל ארוחה מעולה של פרגיות וכולנו נהנינו , טוב, חוץ מעומר.

את הקמפינג המחושמל הזה ניצלנו עד למקסימום. יצאנו ממנו בשעה מאוחרת יחסית בבוקר ונכנסנו סוף-כל-סוף לג'ספר העיר. נסענו ל-Bear Paw Bakery, מאפייה וקונדיטוריה ששמה יצא למרחוק. מדובר במקום יאפי לחלוטין בסגנון עדות צפון-מערב ארה"ב וקליפורניה: קפה אורגני, חלב סויה, כוסות קפה מחומרים ממוחזרים וכו'. הבנתם את הרעיון.

חוצמזה, הם מכינים עוגות ומאפינים מצוינים ואנו כמובן נאלצנו לטעום כמה מיצירות אלה. רק כדי שנוכל לדווח לכם כאן בבלוג, כמובן. לטעמנו, שום בידוק בג'ספר לא שלם בלי איזה עוגת קינמון וקפה ב Bear Paw. את המשך היום ניצלנו לסידורי-אינטרנט שונים, כי הרי לא בכל יום אנו מגיעים למקום עם ויי-פיי חופשי המאפשר קריאה ומשלוח אימיילים שונים.

אחה"צ יצאנו לחפש את ה-Big Horn Sheep – כבשי ההרים הידועים של האזור, אשר לרוב נמצאים בראשי ההרים במרחק ניכר מבני אדם. להפתעתנו גילינו אותם מלחכים שיחים סמוך לכביש וההוכחות המצולמות לפניכם. בסיור זה הגענו עד עיירת הכורים הנטושה פוקהונטס. אופיר התרגשה מאוד לראות את המקום בו גרה הנסיכה האינדיאנית פוקהונטס, אותה היא מכירה מסרט דיסני (העלמנו ממנה את הפרט הטריוויאלי כי העלילה של הסרט פוקהונטס מתרחשת בווירג'יניה ולא כאן – אבל רק לטובתה!) וכמובן דרשה (וקיבלה) לראות (שוב) את הסרט.

בסוף המסלול הזה התחלנו את מסענו חזרה דרומה בדרך הקרחונים המדהימה עליה סיפרנו בבלוג קודם. היינו באזור ג'ספר רק מספר ימים, אבל באותם הימים המועטים, הדרך השתנתה לנו – צבעי שלכת צהובים ואדומים צבעו את הטונדרות, שלג כיסה את ראשי ההרים, ואף אנחנו התעוררנו לבוקר של שלג בקמפינג באמצע הדרך בין ג'ספר לבאנף. את הדרך חזור של דרך הקרחונים עשינו ב-5-6 בספטמבר.

מבאנף התחלנו להדרים לכיוון שמורות הטבע התאומות Waterton Lakes הקנדית ו-Glacier National Park האמריקאית – אבל על כך נעדכן בפוסט הבא.

גמר חתימה טובה!