‏הצגת רשומות עם תוויות תובנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תובנות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

ילוסטון: נמאס כבר מהקרשים המטומטמים האלה!

20-22 בספטמבר

בלילה, יממה פלוס אחרי היום הנורא שלנו עם אופיר, דיברנו עם אופיר על ההתנהגות שלה. אופיר טענה בין היתר שזה לא פייר שאנחנו מחליטים מה עושים כל הזמן והיא אף פעם לא. היא הציעה שהיא תחליט מה עושים יום אחד בשבוע. מה יכולנו לעשות עם ניהול מו"מ כ"כ רציונלי שבא מילדה בת ארבע וחצי? (האם גנים של עו"דים עוברים בתורשה?) הסכמנו.

למחרת, נסענו, לפי בחירתה של הילדה/פרקליטה, אל מחוץ לשמורה – לעיירה הקטנה ווסט ילוסטון הנמצאת (אם לא הבנתם לפי השם) בשער המערבי של ילוסטון. אופיר בחרה לנסוע ולראות מרכז דובי גריזלי וזאבים. הדובים נאספו למקום אחרי שסולקו מהטבע – אם בגלל שהם עצמם תקפו בני אדם כדי לקבל מזון או שאימם נהרגה כשהם עדין גורים. הזאבים נולדו במקום שמגדל זאבים לרביה (למה? לא הצלחנו לגלות) ואם לא היו לוקחים אותם למרכז הזה היו מרדימם אותם. בקיצור – מקום חיובי ביותר.

בדרך לשם, עוד בשטח השמורה, קרו שני אירועים מרגשים בו זמנית:

פקק תנועה בדרך סימן לנו כי חיות נמצאות בקרבת מקום (פקק מסוג זה מכונה בשמורות Wildlife Jam...) ואכן, לצד הדרך על שפת נהר, נתקלנו בלהקת אלקים משתזפת. כולם, כולל זכר עם קרניים ענקיות שחלק מהמבקרים הנלהבים התקרבו אליו הרבה יותר מדי. אבל שם לא הייתה רינג'רית לומר להם לזוז...

במקביל התרחש האירוע המרגש השני – במקום בו נעצרנו לראות אלקים הייתה קליטה! וכך יכולנו לקיים שיחות עם משפחותינו אחרי ימים לא מעטים נטולי קשר משפחתי.

בווסט ילוסטון עינת ואופיר הלכו למרכז דובי הגריזלי, ואני חיפשתי (ואף מצאתי) ויי-פיי וכך יכולתי לשלוח ולקבל מיילים.

מרכז הגריזלים היה נחמד ביותר לפי עדות הבנות. מכל התצוגות המאלפות שם, עינת סיפרה שהבינה עד כמה חשוב לא להאכיל את הדובים כי אם דוב מתרגל לראות בבני אדם מקור מזון הוא ימשיך לבוא ולחפש אוכן ובמוקם או במאוחר הוא יהפך למטרד. גם אם הוא לא יתקוף בני אדם, בסופו של דבר תהיה היתקלות כלשהי שבגללה או שיהרגו אותו או שיסלקו אותו מהטבע – למקומות כמו המרכז הזה.

לסיום היום של אופיר, אופיר בחרה לארוחת ערב לאכול פיצה. הפיצה הייתה מעולה לחלוטין. אם זה היה תלוי באופיר – היינו עוד מקנחים במחזמר שהיה בעיירה, אך במקום זאת חזרנו לחניון מדיסון. בדרך חזרה, בדמדומים שלאחר השקיעה, המון אלקים וצבאים באחו הגדול הזכירו לנו כי שבנו לילוסטון עטירת חיות הבר.

בוקר המחרת נפתח בדרך הטובה ביותר מבחינתנו: אופיר הפנתה את תשומת ליבנו לנקבת אלק גדולה שטופפה לה בניחותא ליד קרווננו. מאוחר יותר, כשיצאנו לדרכנו היומית והפעם לכיוון המיצג המפורסם ביותר בילוסטון - הגייזר "אולד פיית'פול", המתין לנו בפתח הקמפינג העדר כולו, כולל הגבר שבחבורה - אלק גדול, מקורנן ביותר ועצבני ביותר ממספר תיירים דבילים שהחליטו שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא להתקרב לאלק יתר על המידה.

אחרי שצילמנו את הגבר-גבר, המתנו בצד בסבלנות מתוך תקווה להוכיח את תורת היחסות של דרווין – שרק החזקים והחכמים שורדים. במילים אחרות – שאפתי לצלם את ההתקפה הצפויה של האלק העצבן על התיירים הדבילים. ההתקפה לא הגיעה. חבל. אולי בכ"ז גבי אביטל צדק במשהו...

עוד בטרם הגענו ל"זקן הנאמן" תחושה מוזרה החלה מקננת בי: הדרך הפכה לדו-מסלולית והפניה לכיוון הגייזר הייתה דרך מחלף (אחזור עבור הקורא האיטי: מחלף וכביש דו מסלולי בלב שמורת טבע!) שני דברים טובים אני יכול לומר על אזור האולד פיית'פול: יש שם מרכז מבקרים חדש, מרתק ומעולה ויש שם קליטה סלולרית, מה שיאפשר לנו לדבר עם משפחת קשר היושבת בסוכתה.

חוצמזה – אופיר תמצתה את התחושה שלי כשצעדנו לכיוון האולד פיית'פול על ה-Boardwalk (מדרכות העץ): "נמאס לי מללכת על הקרשים המטומטמים האלה!" גם לנו. הכל היה מאכזב ומעצבן: מגרשי חנייה עצומים, ריבואות תייריים מהסוג היפאני, מדרכות סלולות ו-Boardwalks המקיפים את האולד פיית'פול, טריבונות בהם התיירים ממתינים להתפרצות הגייזר המפורסם וכמובן – ההתפרצות המתוזמנת של הגייזר, כמו היה מעשה ידי אדם. כל אלה יוצרים תחושה סינתטית לחלוטין. תירבות היתר שנעשה כאן לטבע הפך את הטבע למלאכותי. באזור הזה האדם – התייר על צרכיו ונוחותו, הוא במרכז – לא הטבע. הטבע כאן הפך לתפאורה לצרכי האדם.

ולא סתם "צרכי האדם" – הכל כאן מכוון לצרכי התייר היפאני-סטייל – זה שמגיע לילוסטון ליומיים באוטובוס תיירים גדול וצריך להספיק לסמן וי בצ'קליסט של האטרקציות שיש לילוסטון להציע בזמן הקצרצר הזה ומתוזמן על הדקה: תצפית אחת לקניון במרחק צעידה סלולה של דקה וחצי מהחנייה – צ'ק, גייזר אחד מתפרץ בדיוק בזמן כדי שנספיק להגיע לחנות המזכרות – צ'ק. התייר היפאני סטייל לא יכול להרשות לעצמו שהגייזר לא יתפרץ בזמן או ללכת חצי שעה בדרך סלולה למחצה כדי ליהנות מנקודת תצפית מרהיבה, ואפילו לא יכול להרשות לעצמו מזג אויר גרוע ליום אחד – הרי יש תכנית טיול שצריך לקיים. די ברור למשל שאם יום אחד האולד פיית'פול לא יתפרץ מסיבה טבעית כלשהי, השמורה תתבע בתביעה ייצוגית על אי קיום הסכם, על הפסדים כלכליים לחברות התיירות ועל עוגמת נפש לתיירים.

החוויה הגדולה בטבע היא בסופו של עניין לא הנופים כשלעצמם. העניין המהותי בחוויית הטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי. לא משנה כמה מתכוננים לפני ביקור בשמורה – קוראים ספרים, מתבוננים בתמונות וכו' - החוויה בטבע משתנה עם שינוי באור, שינוי במזג האויר, מציאת זוית מבט/צילום השונה מעשרות התמונות שראית על השמורה. חווית גילוי פתאומי ולא צפוי של דב ואפילו צבי או אלק בעיקול הדרך, מעצימה את חוויית הטבע והיא זו שתיחרט בזכרון.

אז נכון שמגיע גם לתיירי היפאני-סטייל גם ליהנות בדרכם משמורות הטבע. לכן נכון יהיה לאפשר גם מסלולים סלולים בני דקה ממגרש החנייה לנקודות תצפית או לשים כסאות ליד האולד פיית'פול. אבל בילוסטון הגדילו עשות והפכו את רוב השמורה המטויילת לכזו המיועדת לתיירי היפאני-סטייל: קשה להינות מעוצמת הטבע של האולד-פיית'פול כשכולו עטור שלמת בטון ומלט. קשה להתרשם וליהנות מהקניון המדהים של הילוסטון אם האופציה היחידה העומדת לפני התייר היא לחבור לריבוא התיירים מנקודות תצפית בודדות – אין מסלולים קצרים יחסית או אזורים מעט פחות מתועשים המאפשרים את חוויית הנוף והטבע בלי ים האדם מתקתק המצלמות.

תחושת המקדולנדס, ושבירת האיזון בין האדם לטבע הזו שליוותה אותי בילוסטון והגיעה לשיאה באולד פיית'פול היא שגרמה לכתיבת הפוסט הקודם על האולד פיית'פול (ולמי שתהה – מדובר בסאטירה וגם בניסיון ליצור תיאוריית קונספירציה)

למחרת, אחרי קפיצה נוספת לאולד פיית'פול, עזבנו את ילוסטון והדרמנו לכיוון שמורת Grand Teton. אקורד הסיום בילוסטון היה מרגש במיוחד: אחרי שישה ימים בילוסטון בהם רק שמענו על הגריזלים – סוף סוף ראינו אחד. הוא הלך לו במהירות בצד המרוחק של נחל קטן לצד הדרך כאילו הוא מאחר לפגישה חשובה. הוא היה גדול, שרירי וחום. גריזלי. מכוניות שעצרו אחרינו כבר לא זכו לראותו. כבר אמרתי – העניין בטבע הוא תחושת ההפתעה והגילוי.

החווייה הזו הכניסה מידתיות לרגשותי המעורבים ביחסי לילוסטון. אחרי שבעת ימי שהותנו בשמורה הענקית הזו: מחד גיסא, בחלקים משמעותיים של ילוסטון נשבר האיזון בין הטבע לבין צרכי תייר-האינסטנט שבא לביקור חטוף בשמורה, עד כדי הפיכת הטבע למעין תפאורה מעוצבת למשעי לתייר. לא שונה מהותית מהגנים המטופחים שמוצאים בארמונות צרפת נניח. מאידך גיסא, ילוסטון כה עשירה בחיות בר מכל הסוגים שאוהבי טבע וחיות ממש חייבים להגיע לכאן ולשהות ולטייל בשמורה מספיק זמן כדי לחוות את ההתרגשות שבמפגש עם חיות הבר.

















יום רביעי, 15 בספטמבר 2010

כי מצפון תפתח הטובה: שמורת הטבע ג'ספר והעיירה ג'ספר

2-4 בספטמבר


In this post we shall tell the tale of Jasper national park. We spent about three days there. First we took the sky tram to the top of Whistler Mountain and since it was a beautiful day, the views were spectacular. The next day we spent in the Maligne valley: Medicine lake (so named by Indians because of the odd phenomenon of the water disappearing from the lake towards the end of the summer due to – now known – underground channels) and the Maligne lake, where we had a great picnic when the flies didn't bother us. We ended our tour of the Jasper vicinity with fortunate viewing of big horn sheep near the deserted mining town Pocahontas.

בג'ספר הצפונית יש תחושה אמיתית של Frontier Land – עיירת גבול רחוקה וקצת שכוחת אל. דומה מעט לזו שחווינו בעיירות שכוחות האל שבאלסקה. בבאנף יש תחושה אירופאית-אלגנטית ובג'ספר יש תחושה חלוצית-מחוספסת. אם באנף מעוררת תחושה של סיידר אלכוהולי חם אל מול האח המבוערת, ג'ספר זה ערק איילות.

עוד בטרם נכנסנו בשערי העיירה, החלטנו לאור מזג האויר הסימפטי, לעלות ברכבל לתצפית מהר Whistlers. המטרה האמיתית הייתה לספק אטרקציה לאופיר, אבל המראה שנגלה לנו מלמעלה היה פשוט מהמם: שלושה רכסי הרים שמתחילים (או מסתיימים) סמוך לעיירה ג'אספר, למטה רואים את כל העמק של העיירה שמתפצל לשלושה עמקים בין רכסי ההרים השונים, ובהם המון המון אגמים בגווני כחול שונים: כחול, טורקיז, תכלת עז וכו'. תחושה משכרת של להיות על גג העולם. ממש מקום למדיטציה, וזה מה שניסינו לעשות – כל אחד בדרכו: עינת הסתכלה על הנוף והניקה את עומר, אופיר חיפשה פיסות שלג והסתכנה בנפילה כל הזמן וברק צילם (צילומי פנורמה מובטחים כשנשוב). עומר קיטר קצת בדרך למעלה ברכבל, וחשבנו שכואבות לו האוזניים מהלחץ, אבל הוא נרדם זמן קצר אחרי שעלינו והתעורר קצת לפני הירידה לבקש קצת חלב.

מהתחנה העליונה של הרכבת נמשך מסלול של עוד כקילומטר וחצי עד לפסגת ההר ממש. אנחנו, מונהגים ע"י עקרונות הבריאות הנוקשים שלנו, הסתפקנו כמובן בהליכה קצרה של עוד כמה מאות מטרים מהרכבל ובשוקולד בלגי. הבטחנו לאופיר שליד פיסת השלג הראשונה שנמצא על ההר יהיה שוקולד, ואופיר חיפשה מהיכן יצוץ שם שוקולד, אולי הוא גדל שם על הסלעים, הרהרה בקול.

ושם, בנוף הקדומים רב ההוד וההדר, במקום בו כל אחד משתתק לנוכח יפי הבריאה וחושב על משמעות החיים, אמרה אופיר בעודה לועסת את השוקולד המובטח: "אתם יודעים, שוקולד עושה עצירות. סבתא ציפי אמרה לי." ואח"כ עוד הוסיפה ואמרה: "עכשיו יהיה לי קקי חום בצבע שוקולד." וחזרה ללעוס את השוקולד בנחת. מעורר השראה.

הנוף היה באמת מרהיב ומעורר השראה, ההרים מלאי עוצמה, ויותר אגמים מכפי שניתן לספור. אבל למרות הויסטה וכמובן למרות התובנות מעוררות ההשראה של אופיר, חזרנו בצער לרכבל וירדנו למטה, לעוד לילה בקמפינג בסיסי שאין מה לכתוב עליו, פרט לעובדה המשמחת שנמצא לנו מקום בו, שכן התברר שבהיותו הזול שבין הקמפינגים באזור הוא היה כמעט מלא לגמרי כשהגענו בשעה 18:00.

למחרת נסענו לאגם Maligne היפהפה. בדרך עברנו באגם Medicine שנקרא כך בגלל שהמים בו נעלמים לקראת סוף הקיץ, והאינדיאנים המקומיים סברו שיש בו רוחות ויש לו כוחות מיוחדים. מסתבר שהמים באגם ניגרים לתוך מערכת נהרות תת קרקעית. כאשר יש זרימה חזקה של מים אחרי הפשרת השלגים וכמות המים הנכנסת גדולה מהכמות הנבלעת לבטן האדמה - המים מציפים את האגם, וכאשר כבר אין כל כך הרבה מים בסוף הקיץ, האגם כאילו נעלם. המים אגב בוקעים שוב מעל לפני הקרקע 17 ק"מ משם ומצטרפים לאחד הנהרות. תופעה מרתקת.

ערכנו פיקניק לצד אגם מאליין ודי מהר הותקפנו על ידי עדות ברחשים/יתושים המוניות שמרחפים דרך קבע מעל הצמחיה שליד האגם. מזל שהיו משבי רוח כל כמה דקות, שתודות להם נעלמו הלהקות לכמה דקות. אבל כאמור, הם חזרו ובכוחות מחודשים כשהאויר עמד. את זה לא רואים בתמונות, או באף גלויה מהוקצעת מהרוקיז. בעצם זה הזמן לגלות לכל קוראי הבלוג החושבים שהחיים בטיולים דומים לגלויות הנוף: בניו זילנד הותקפנו מספר פעמים ע"י זבובוני חול צמאי דם, ובמדבר הזבובים הטורדניים לא מפסיקים לזמזם סביבך ולו לרגע אחד. ביער גשם אוסטרלי במיוחד הותקפנו ע"י עלוקות צמאות דם ומספרים שהיתושים של אלסקה והרוקיז הקנדיים הם בעצם פייפרים (למזלנו לא פגשנו בם גם באלסקה וגם ברוקיז בשל התקופה בה טיילנו). את זה לא סיפרו לכם הא?? בשביל מידע חשוב ורב ערך זה יש אותנו. ברק נזכר באימרה של המאורים בניו זילנד לפיה היתושים וזבובי החול נועדו להזכיר לאדם שלא ללכת בטל ולעצור לבהות בנופים המשכרים של ההרים יותר מדי. אכן, מילים כדורבנות.

אז באמת לא הלכנו בטל. חוץ מלאכול. אופיר זרקה למים ענפי עץ ואז צעדה באומץ לתוך המים (סנדלים, מכנסיים והכל) כדי לחלץ את הענף המסכן. וחוזר חלילה.

באותו ערב החלטנו ללכת לקמפינג היקר יותר המצוי ליד ג'אספר, ולהנות מחשמל, ולבשל ארוחה טובה. ויתרנו על מסעדה, אף שהיה זה יום שישי, כי לא היה טעם לשלם לקמפינג כזה ואז להעדר כל הערב. במקום הראשון שניסינו כבר לא היו מקומות. גם המקום השני פרסם על השלט שלו שאין לו כבר מקום אנחנו בחוצפה שאלנו אם נוכל בכל זאת למלא שם מים ואז עידכנה השומרת החביבה שעדיין יש שני מקומות פנויים ל RV עם חשמל, אבל מדובר בחניה במגרש חניה. לא היה איכפת לנו. לינה בחורשה מלאת סנאים יש לנו כל שאר ימות השבוע. הפעם באנו לנצל את מקורות האנרגיה של קנדה. ההחלטה התבררה כמוצדקת לגמרי כי היה יום חמים ביותר ובזמן הבישול ברק הפעיל את המזגן אפילו! ברק בישל ארוחה מעולה של פרגיות וכולנו נהנינו , טוב, חוץ מעומר.

את הקמפינג המחושמל הזה ניצלנו עד למקסימום. יצאנו ממנו בשעה מאוחרת יחסית בבוקר ונכנסנו סוף-כל-סוף לג'ספר העיר. נסענו ל-Bear Paw Bakery, מאפייה וקונדיטוריה ששמה יצא למרחוק. מדובר במקום יאפי לחלוטין בסגנון עדות צפון-מערב ארה"ב וקליפורניה: קפה אורגני, חלב סויה, כוסות קפה מחומרים ממוחזרים וכו'. הבנתם את הרעיון.

חוצמזה, הם מכינים עוגות ומאפינים מצוינים ואנו כמובן נאלצנו לטעום כמה מיצירות אלה. רק כדי שנוכל לדווח לכם כאן בבלוג, כמובן. לטעמנו, שום בידוק בג'ספר לא שלם בלי איזה עוגת קינמון וקפה ב Bear Paw. את המשך היום ניצלנו לסידורי-אינטרנט שונים, כי הרי לא בכל יום אנו מגיעים למקום עם ויי-פיי חופשי המאפשר קריאה ומשלוח אימיילים שונים.

אחה"צ יצאנו לחפש את ה-Big Horn Sheep – כבשי ההרים הידועים של האזור, אשר לרוב נמצאים בראשי ההרים במרחק ניכר מבני אדם. להפתעתנו גילינו אותם מלחכים שיחים סמוך לכביש וההוכחות המצולמות לפניכם. בסיור זה הגענו עד עיירת הכורים הנטושה פוקהונטס. אופיר התרגשה מאוד לראות את המקום בו גרה הנסיכה האינדיאנית פוקהונטס, אותה היא מכירה מסרט דיסני (העלמנו ממנה את הפרט הטריוויאלי כי העלילה של הסרט פוקהונטס מתרחשת בווירג'יניה ולא כאן – אבל רק לטובתה!) וכמובן דרשה (וקיבלה) לראות (שוב) את הסרט.

בסוף המסלול הזה התחלנו את מסענו חזרה דרומה בדרך הקרחונים המדהימה עליה סיפרנו בבלוג קודם. היינו באזור ג'ספר רק מספר ימים, אבל באותם הימים המועטים, הדרך השתנתה לנו – צבעי שלכת צהובים ואדומים צבעו את הטונדרות, שלג כיסה את ראשי ההרים, ואף אנחנו התעוררנו לבוקר של שלג בקמפינג באמצע הדרך בין ג'ספר לבאנף. את הדרך חזור של דרך הקרחונים עשינו ב-5-6 בספטמבר.

מבאנף התחלנו להדרים לכיוון שמורות הטבע התאומות Waterton Lakes הקנדית ו-Glacier National Park האמריקאית – אבל על כך נעדכן בפוסט הבא.

גמר חתימה טובה!





























יום שלישי, 24 באוגוסט 2010

סיאטל - עכשיו לא רק בתמונות

15 באוגוסט – 18 באוגוסט 2010

סיאטל היא עיר מקסימה. היא בנויה גבעות-גבעות מסביב לשני אגמים והיא נושקת לאוקיינוס. למרות שהיא יפה, אי אפשר לומר שיש בסיאטל אטרקציות שעבורן שווה לעשות את כל הדרך עד אליה.

אולי שווה לחובבי ארכיטקטורה מודרנית. זה לצד זה ניצבים שני מבנים המשקפים את החזון העתידי של אותה התקופה: מגדל ה-Space Needle הוא אולי הסילואטה המזוהה ביותר עם סיאטל. מדובר במגדל מתכתי גבוה וחד צבעי שבראשו מעין צלחת מעופפת. זה היה החזון העתידני של שנות ה-60. ממש לידו ובניגודיות מוחלטת עומד החזון העתידני של שנות ה-2000. זהו המוזיאוןשהתיאור הכי מתאים לו הוא פיוז'ן לא ברור של גיטרה מותכת וה-Blob מסרטי האימה המד"ביים של שנות ה-60, והכל בצבעי טכניקולור. הניגודיות במבנים ובחזון העתידני של שנות ה-60 לעומת שנות ה-2000 היא מטלטלת ומעוררת מחשבות.

מבנה נוסף מרתק בסיאטל הוא הספרייה שאת החנוניות המובנית במוסד הלבישו בגדים מודרניים ומרתקים של האדריכל ראם קולהאס.


בסיאטל נמצא את הקמפוס הענק ובו אלפי עובדים של מייקרוסופט, את אמאזון ואת אדובי ועוד הרבה חברות תוכנה. התוצאה – מדובר בעיר הגיקית ביותר בעולם. נראה כאילו כל סיאטל – אפילו עובדי הזבל - הם אנשי תוכנה ממושקפים, התולים על האוטוזבל שלהם את דיפלומותיהם הממוסגרות.

סיאטל היא גם מקום הולדתו של סטארבאקס – המוסד אותו לא הצלחתי עד היום לקטלג אם הוא טוב או רע ליהודים: מצד אחד מדובר בקפה ממש לא טעים במחיר מופקע לחלוטין – אז בוז! ומצד שני מדובר במקום שתמיד נעים לשבת בו, איש לא מטריד אותך גם אם תשב שעות על איזה כוס קפה, יש אינטרנט, ותמיד מנוגנת בו מוסיקה מצוינת – אז בראוו!

למביט מהצד נראה שהסיאטלייטס (בני סיאטל) עובדים כולם את אותו האל וכולם מקיימים את מצוות דתו, שעיקריה – אכול אוכל אורגני, הרעש ברעשן ו/או נחר בבוז כשמישהו משלב במשפט את המילים "מקדונלדס", "פאסט פוד" או "וולמארט" וצא לג'וגינג בשעת הפסקת הצהריים.

אנחנו שהינו בסיאטל ארבעה ימים רגועים בדירה הריקה והנוחה של קרובי משפחתה של עינת, אשר קנו את עולמם מבחינתנו בכך שהתקינו מזגן בחדר השינה שלהם אך לפני מספר חודשים. אות הכבוד מוענק לארול ולרות-אן שחזו את גל החום הנורא שפקד את סיאטל בשלושת הימים הראשונים שלנו שם ואשר רק בזכותם שרדנו.

האטרקציה המרכזית עבורנו היתה הפארק המקסים שליד הבית, עם בריכת שכשוך עגולה ענקית, סנאים מתרוצצים, מדשאות ועצים מלבלבים ומערכת חממות מסועפת ובה סחלבים, צמחים ופרחים טרופיים למיניהם ואפילו קקטוסים. לשם אופיר רצתה לשוב כל העת – ואנו הסכמנו בשמחה. באופן לא אמריקאי בעליל, אין שם שלטי אזהרה רבים בנוסח "הרחצה על אחריותכם בלבד" "לא לילדים מתחת לגיל 12" בתוספת גדר חשמלית המבטיחה שאף פעוט לא ימצא את דרכו לבריכה בטעות בלא השגחה - או כל דבר מפחיד דומה. רק שלט אחד צנוע ולא בולט המציין שאין מציל בבריכה (שגובהה 40 ס"מ בחלק העמוק).

עוד בילוי מועדף עלינו בסיאטל היה כמובן ללכת לבית הקפה שליד הבית (volunteer park café) ולהתענג על קפה ומאפה. 2 קפה ומאפין לנו, אופיר בוחרת עוגיה ענקית ונהנית לכבד אותנו בה, וכך – בתוספת אינטרנט שאין בדירה שלנו - מעבירים בנעימים את הבוקר המאוחר.


המארחים שלנו – ליאורה ופול הנהדרים – דאגו כל ערב להזמין אותנו לארוחת ערב עם ילדיהם החמודים לחלוטין.


האטרקציה התיירותית היחידה שממש אהבנו הייתה Pike Place Marker על דוכני הדגים והמזכרות שלו. עוד מקום אחד שבו עינת מאוד נהנתה הוא חנות הספרים הענקית Elliot Bay Book Store שבה פשוט מליוני ספרים. היא שהתה שם שעות (בחברתו של עומר שהיה סבלני כאשר לא ישן). המטרה המרכזית היתה לקנות ספר טיולים נוסף, אבל חוץ מזה היא טוענת שקראה קטעים מהרבה ספרים ופינטזה על שפעם יהיה לה זמן לקרוא אותם. זה יקרה אולי כשעומר ישתחרר מהצבא.

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

נדודי שינה בסיאטל

(נכתב ב-15 באוגוסט, 4:30 בבוקר. קשה להמציא כותרת מקורית בשעה כזאת)


אנחנו בסיאטל. נאבקים בג'טלאג ובינתיים מפסידים. נפלנו שדודים בשעה 8 בערב (טוב, חלקנו לפחות. עינת עדיין התעקשה להתרחץ ולראות סרט בטלויזיה), אבל כולנו התעוררנו בשעה 1:30 בבוקר ומאז כולנו לא ישנים. חלקנו מנסים ולא ממש מצליחים (ברק, עומר), חלקנו ממש לא מנסים (נכון אופיר?), וחלקנו היו דווקא מצליחים לישון מצויין אלמלא ההפרעות מכל האחרים (נחשו מי).

לסיאטל הגענו אחרי יממה שלמה של נדודים בכלי רכב שונים – מוניות, מטוסים, מסועי שדות תעופה ועגלות למזוודות.

הטיסה הראשונה מנתב"ג לפילדלפיה עברה בלי אירועים מיוחדים. רובה המכריע עבר בלילה ככה שאופיר ישנה כמעט מחצית מהזמן וגם עומר לא עשה בעיות מיוחדות. אופיר אפילו ראתה את הסרט החדש של שרק בטלוויזיה הקטנה שממולה ואח"כ קצת סרטים מצוירים והיתה די מרוצה.


בפילדלפיה נחתנו חצי שעה מוקדם מהצפוי, מה שנתן לנו קונקשן ארוך במיוחד של שעתיים וחצי. "אין לחץ", חשבנו. האמריקאים חשבו אחרת.

זה התחיל עוד במטוס. מחלקת ההגירה פותחת שעריה רק בחמש בבוקר והעובדה שמטוס נוחת ברבע לחמש לא עושה עליה רושם. המתנו במטוס 25 דקות תמימות אחרי הנחיתה עד שפתחו לנו את דלתותיו. גם אמריקאים מאחרים לישון, מסתבר. עוד שעתיים ועשר דקות לקונקשן.

אצנו-רצנו כ- 10 דקות במסדרונות שדה"ת עד לביקורת הדרכונים בכניסה לארה"ב. נעמדנו בתור מול דלפק ובו פקיד הגירה חביב וכנראה איטי במיוחד או יסודי במיוחד. חצי שעה המתנו בתור עד שתורנו הגיע (ובזמן הזה הוא אישר כניסה ל- 6 אנשים בלבד שעמדו לפנינו בתור!). ואחרי עשר דקות נוספות נכנסנו לשערי ארה"ב, לא לפני שעינת החליטה לעשות מעשה אזרחי למופת ולדווח על השקית עם שלושת התפוחים שהבאנו מהארץ ושכחנו לאכול לפני הכניסה לארה"ב (עינת מוסיפה: ארבעה ולא שלושה, חוצמזה עוד שקית שזיפים וחוצמזה עדיף עיכוב של עוד 5 דקות להפקיד את הפירות אצל הפקיד הרלוונטי מאשר להיתפס איתם בניגוד להצהרה שמילאנו בטופס ולבלות 5 שעות בשדה התעופה בהסברים איך זה שלא הצהרנו על היבוא המוסכן הזה. לא ככה?) . תעודת האזרחות למופת שקיבלנו היתה בצורת הפניה לרשות החקלאות בנמל אחרי איסוף כל מזוודותינו (חמש ועוד סלקל למי שתהה) שם הפקדנו את התפוחים וזכינו לשיקוף מלא נוסף של כל מזוודותינו. וגם לעוד בזבוז של 10 דקות יקרות. עוד שעה לטיסה.

הפקדנו מחדש את המזוודות לנסיעה לסיאטל ועברנו עוד שיקוף כבודה.

האמריקאים אוהבים שיקוף. הם משקפים כל דבר – סנדלים, עגלות, צעצועים, שקיות חטיפים. הכל. השיקוף הוא הנשק האולטימטיבי של האמריקאים בפני הטרור – "עצור או שאני משקף"

משם עוד הליכה ארוכה במסדרונות שדה"ת עד לטרמינל שלנו ולשער שלנו. למרות היעילות האמריקאית - הגענו בזמן למטוס לסיאטל!


פסקת תובנה שהיתה לעינת ולי: האמריקאים הם כמו נאצים רק בלי היעילות הנאצית. הם כ"כ מסודרים, הולכים רק לפי הספר. ההצלחה שלהם נמדדת בכך שההליך בוצע על פי ההנחיות והנהלים. אם כתוצאה מהעמידה בכל דיקדוקי ההליך, חולה מת, נוסע מחמיץ את טיסתו, או סתם מדינת עולם שלישי נכבשת בגלל ראשי נפץ כימיים שלא היו ולא נבראו, אז אופס, חבל. אבל זה לא באמת כשלון, כי מבחן התוצאה לא באמת משנה לאמריקאי. מה שמשנה הוא מבחן ההיצמדות להנחיות ולהליכים. כאן נכנס החלק השני של המשוואה: אם הנחיות וההליכים היו בעלי יעילות נאצית – ניחא, אבל האמריקאים הם לא באמת יעילים. הם רק עושים תנועות של יעילות. כל דבר שבמדינתנו הלוונטינית לוקח שעה אצלם ייקח יממה. לפחות.


חזרה למסע. הטיסה השניה כבר היתה קשה יותר לכולנו. טיסת יום בלי שאף אחד מהילדים ירצה לישון, קצה הסבלנות אצל אופיר ועצבים מרוטים אצל שני הבוגרים יחסית בקבוצה התקבצו לטיסה קשה יותר שאתגרה את הסבלנות שלנו. בנוסף, בילינו כמעט שעה נוספת לחמש שעות הטיסה על המסלול בפילדלפיה (צריך עגלת מטבח חדשה במקום זו שנשברה ואסור להמריא בלי זה – "הוראות הבטיחות" הודיע לנו הטייס, עיכוב של מטוס מקולקל שהיה לפנינו בתור להמראה – "היה צריך לארגן מחדש את כל התור ואנחנו המטוס השביעי כעת בתור להמראה" – שוב הטייס הנמרץ. (הוא היה איש השירות היחיד בכל שדות התעופה שפגשנו שנשמע היה שהוא נהנה מתפקידו). אבל זה נגמר בסוף. נחתנו בשלום, אספנו את כבודתנו והעמסנו אותה על המכוניות של ליאורה ופול שבאו לאסוף אותנו משדה"ת עם שלושת ילדיהם המקסימים.


סיאטל קיבלה את פנינו בשמש יוקדת ובטמפרטורות ישראליות לחלוטין של שלושים פלוס. מסתבר שלמרות מה שמצטייר בסרטים ובסדרות הטלוויזיה, לא תמיד גשום בסיאטל.

הבית של רות-אן וארול התגלה כבית גדול , מרווח ומאובזר – מהסוג שהכי כיף להגיע אליו אחרי מסע מייגע. אנחנו לחלוטין אסירי תודה למשפחות גר ובלום.

כולנו התמוטטנו במיטות והתעוררנו בסביבות 18:00. טיילנו קצת בסביבה, התוודענו קצת לפארק ולגן המשחקים הקרוב, ונהנינו כשהמיתוסים על החוף המערבי התגלו בינתיים כנכונים (רב תרבותיות אתנית, נשים לא צובעות שיער, גברים מגדלים שיער ואוספים אותו בקוקו וכו'.)

חזרה בבית כולנו נרדמנו והתעוררנו כאמור ב 1:30. מאז אנו מפסידים בקרב על השינה.