נדודי שינה בסיאטל

(נכתב ב-15 באוגוסט, 4:30 בבוקר. קשה להמציא כותרת מקורית בשעה כזאת)

אנחנו בסיאטל. נאבקים בג'טלאג ובינתיים מפסידים. נפלנו שדודים בשעה 8 בערב (טוב, חלקנו לפחות. עינת עדיין התעקשה להתרחץ ולראות סרט בטלויזיה), אבל כולנו התעוררנו בשעה 1:30 בבוקר ומאז כולנו לא ישנים. חלקנו מנסים ולא ממש מצליחים (ברק, עומר), חלקנו ממש לא מנסים (נכון אופיר?), וחלקנו היו דווקא מצליחים לישון מצויין אלמלא ההפרעות מכל האחרים (נחשו מי).

לסיאטל הגענו אחרי יממה שלמה של נדודים בכלי רכב שונים – מוניות, מטוסים, מסועי שדות תעופה ועגלות למזוודות.

הטיסה הראשונה מנתב"ג לפילדלפיה עברה בלי אירועים מיוחדים. רובה המכריע עבר בלילה ככה שאופיר ישנה כמעט מחצית מהזמן וגם עומר לא עשה בעיות מיוחדות. אופיר אפילו ראתה את הסרט החדש של שרק בטלוויזיה הקטנה שממולה ואח"כ קצת סרטים מצוירים והיתה די מרוצה.

בפילדלפיה נחתנו חצי שעה מוקדם מהצפוי, מה שנתן לנו קונקשן ארוך במיוחד של שעתיים וחצי. "אין לחץ", חשבנו. האמריקאים חשבו אחרת.

זה התחיל עוד במטוס. מחלקת ההגירה פותחת שעריה רק בחמש בבוקר והעובדה שמטוס נוחת ברבע לחמש לא עושה עליה רושם. המתנו במטוס 25 דקות תמימות אחרי הנחיתה עד שפתחו לנו את דלתותיו. גם אמריקאים מאחרים לישון, מסתבר. עוד שעתיים ועשר דקות לקונקשן.

אצנו-רצנו כ- 10 דקות במסדרונות שדה"ת עד לביקורת הדרכונים בכניסה לארה"ב. נעמדנו בתור מול דלפק ובו פקיד הגירה חביב וכנראה איטי במיוחד או יסודי במיוחד. חצי שעה המתנו בתור עד שתורנו הגיע (ובזמן הזה הוא אישר כניסה ל- 6 אנשים בלבד שעמדו לפנינו בתור!). ואחרי עשר דקות נוספות נכנסנו לשערי ארה"ב, לא לפני שעינת החליטה לעשות מעשה אזרחי למופת ולדווח על השקית עם שלושת התפוחים שהבאנו מהארץ ושכחנו לאכול לפני הכניסה לארה"ב (עינת מוסיפה: ארבעה ולא שלושה, חוצמזה עוד שקית שזיפים וחוצמזה עדיף עיכוב של עוד 5 דקות להפקיד את הפירות אצל הפקיד הרלוונטי מאשר להיתפס איתם בניגוד להצהרה שמילאנו בטופס ולבלות 5 שעות בשדה התעופה בהסברים איך זה שלא הצהרנו על היבוא המוסכן הזה. לא ככה?) . תעודת האזרחות למופת שקיבלנו היתה בצורת הפניה לרשות החקלאות בנמל אחרי איסוף כל מזוודותינו (חמש ועוד סלקל למי שתהה) שם הפקדנו את התפוחים וזכינו לשיקוף מלא נוסף של כל מזוודותינו. וגם לעוד בזבוז של 10 דקות יקרות. עוד שעה לטיסה.

הפקדנו מחדש את המזוודות לנסיעה לסיאטל ועברנו עוד שיקוף כבודה.

האמריקאים אוהבים שיקוף. הם משקפים כל דבר – סנדלים, עגלות, צעצועים, שקיות חטיפים. הכל. השיקוף הוא הנשק האולטימטיבי של האמריקאים בפני הטרור – "עצור או שאני משקף"

משם עוד הליכה ארוכה במסדרונות שדה"ת עד לטרמינל שלנו ולשער שלנו. למרות היעילות האמריקאית - הגענו בזמן למטוס לסיאטל!

פסקת תובנה שהיתה לעינת ולי: האמריקאים הם כמו נאצים רק בלי היעילות הנאצית. הם כ"כ מסודרים, הולכים רק לפי הספר. ההצלחה שלהם נמדדת בכך שההליך בוצע על פי ההנחיות והנהלים. אם כתוצאה מהעמידה בכל דיקדוקי ההליך, חולה מת, נוסע מחמיץ את טיסתו, או סתם מדינת עולם שלישי נכבשת בגלל ראשי נפץ כימיים שלא היו ולא נבראו, אז אופס, חבל. אבל זה לא באמת כשלון, כי מבחן התוצאה לא באמת משנה לאמריקאי. מה שמשנה הוא מבחן ההיצמדות להנחיות ולהליכים. כאן נכנס החלק השני של המשוואה: אם הנחיות וההליכים היו בעלי יעילות נאצית – ניחא, אבל האמריקאים הם לא באמת יעילים. הם רק עושים תנועות של יעילות. כל דבר שבמדינתנו הלוונטינית לוקח שעה אצלם ייקח יממה. לפחות.

חזרה למסע. הטיסה השניה כבר היתה קשה יותר לכולנו. טיסת יום בלי שאף אחד מהילדים ירצה לישון, קצה הסבלנות אצל אופיר ועצבים מרוטים אצל שני הבוגרים יחסית בקבוצה התקבצו לטיסה קשה יותר שאתגרה את הסבלנות שלנו. בנוסף, בילינו כמעט שעה נוספת לחמש שעות הטיסה על המסלול בפילדלפיה (צריך עגלת מטבח חדשה במקום זו שנשברה ואסור להמריא בלי זה – "הוראות הבטיחות" הודיע לנו הטייס, עיכוב של מטוס מקולקל שהיה לפנינו בתור להמראה – "היה צריך לארגן מחדש את כל התור ואנחנו המטוס השביעי כעת בתור להמראה" – שוב הטייס הנמרץ. (הוא היה איש השירות היחיד בכל שדות התעופה שפגשנו שנשמע היה שהוא נהנה מתפקידו). אבל זה נגמר בסוף. נחתנו בשלום, אספנו את כבודתנו והעמסנו אותה על המכוניות של ליאורה ופול שבאו לאסוף אותנו משדה"ת עם שלושת ילדיהם המקסימים.

סיאטל קיבלה את פנינו בשמש יוקדת ובטמפרטורות ישראליות לחלוטין של שלושים פלוס. מסתבר שלמרות מה שמצטייר בסרטים ובסדרות הטלוויזיה, לא תמיד גשום בסיאטל.

הבית של רות-אן וארול התגלה כבית גדול , מרווח ומאובזר – מהסוג שהכי כיף להגיע אליו אחרי מסע מייגע. אנחנו לחלוטין אסירי תודה למשפחות גר ובלום.

כולנו התמוטטנו במיטות והתעוררנו בסביבות 18:00. טיילנו קצת בסביבה, התוודענו קצת לפארק ולגן המשחקים הקרוב, ונהנינו כשהמיתוסים על החוף המערבי התגלו בינתיים כנכונים (רב תרבותיות אתנית, נשים לא צובעות שיער, גברים מגדלים שיער ואוספים אותו בקוקו וכו'.)

חזרה בבית כולנו נרדמנו והתעוררנו כאמור ב 1:30. מאז אנו מפסידים בקרב על השינה.