הרי הרוקיז - חלק שני

אגמים (28.8 היום השני בבאנף)

קמנו בבוקר לשמיים כחולים ולשמש. לפיכך החלטנו לנסוע לשני האגמים המפורסמים של שמורת באנף – Lake Louise ו-Moraine Lake. הראשון נקרא ע"ש נסיכה בריטית השני – על שם הר הסחף האבנים Moraine ("מורנה") שהקרחון שהפשיר הותיר אחריו. כדי שלאופיר יהיה מעניין, סיפרנו לה סיפור על נסיכה אינדיאנית בשם מוריין:

פעם אחת, לפני שנים רבות, חי מסביב לאגם שבט אינדיאני לשבט הייתה נסיכה ושמה מוריין. מוריין לא גרה עם בני שבטה, אלא בראש אחד מהצוקים שעוטפים את האגם שהאינדיאנים קראו להם "שיני הדרקון" (כשתראו את התמונות תבינו). מוריין גרה בשיני הדרקון כי תפקידה היה להסתכל לאופק ולראות מה מזג האויר המתקרב ואז לספר לבני שבטה. יום אחד ראתה מוריין סערה ענקית מתקרבת במהירות. היא ידעה שהיא חייבת להזהיר במהירות את בני שבטה אבל איש לא שמע לקריאותיה. לכן החליטה לעשות דבר שאיש לא העז עד כה - לגלוש ב"לשון הדרקון" הלבנה והארוכה (קרחון הגולש לכיוון האגם. גם את זה תבינו כשתראו את התמונות). וכך עשתה – מוריין קפצה על לשון הדרקון הלבנה והחליקה עליה עד שצללה לאגם. אז היא שחתה לחוף והזהירה את בני שבטה מפני הסערה המתקרבת. לאות תודה על מעשה הגבורה של הנסיכה שהצילה את השבט, החליטו בני השבט לקרוא לאגם אליו גלשה מוריין על שמה.

נחמד לא? גם אופיר חשבה כך.

הדרך לאגמים הייתה מקסימה. שוב ושוב נגלו לעיננו המראות מעוררי היראה ורבי הרושם של הרי הרוקי האימתניים. מעטה השלג הדק שנח עליהם מאפיזודת השלגים הקצרה הוסיף להם יפעה.

אופיר בדרך ראתה – כרגיל – סרט או מחזמר כלשהו בלאפטופ. אנחנו האזנו לעירית לינור ולקובי אריאלי מפטפטים ב"המילה האחרונה". החנייה באגם הייתה מלאה עד גדותיה וסימנה לנו שגם אחרים חשבו שיהיה נחמד להגיע למקום הפופולרי הזה ביום שבת ובמזג אויר טוב. מי היה מאמין.

אגם מוריין התגלה כמקום יפהפה. אופיר ניצלה אותו כדי להשליך לתוכן אבנים (מישהו יכול להסביר לי את הקסם הלאו-בר-כיבוש שיש לרובנו להשליך אבנים למים?). אכלנו את ארוחת הצהריים על חוף האגם, צילמנו – כשעדות זבובי-היפנים לא הפריעו לצילום, האכלנו סנאים וחזרנו לקרוואן בדרכנו ללייק לואיז.

מגרש החנייה של הנסיכה האנגליה היה עמוס הרבה אף יותר מקולגתה האינדיאנית. ואכן – האגם – היפה כשלעצמו – התגלה כאטרקציה תיירותית עם עדות-עדות של תיירים מהסוג של האוטובוסים המאורגנים, המצלמות וה"יש לכם חצי שעה במקום ואנחנו ממהרים לאטרקציה הבאה". אכן, תמונות קשות.

לאמריקאים ולקנדים יש תכונה אחת תמוהה ולא סימפטית – בכל פנינת נוף מקסימה הם ממהרים ומעמידים לודג'. ההגדרה המילונית של לודג' היא, כידוע:"מלון הבנוי ארכיטקטונית בלי קשר לטבע מסביבו, נראה כמו נזם מפלסטיק זהוב באף חזיר ומיועד לעשירים בלי שום חוש אסתטיקה ואיכפתיות לסביבה".

בכל מקרה, גם בלייק לואיז העמידו מין פיאסקו ארכיטקטוני כזה המכער את המקום היפה הזה. התלבטנו אם מוצדק לשכור סירה לשוט עם אופיר ("מה עושים כאן?" – "משעמם לי") אבל פחד המים של ברק בתוספת נוכחתו של עומר היוו תירוץ מספק למצפונינו כדי לא לעשות זאת. עוד קצת משחקי תופסת ומחבואים עם הילדה (היא מתחבאת ואנחנו צריכים להעמיד פנים שלא מוצאים אותה. אח"כ מתחלפים. אנחנו מתחבאים והיא מעמידה פנים שהיא לא מוצאת אותנו. מרתק, אני יודע) - ברחנו משם.

חנינו בקמפינג נחמד בלב יער המנוהל, כמו כל הקמפינגים בשמורת הטבע ע"י Parks Canada. החבר'ה גובים מחירים שערורייתיים לחלוטין על קמפינגים בסיסיים, אבל אנחנו סולחים להם כי הם בסה"כ קנדיים. ארוחת ערב של תפו"א מטוגנים ונקניקיות איכותיות – ונסתיים עוד יום מהנה.